בעקבות מגוון ועומק התגובות שקיבלתי לפוסט הקודם (חלקן הגיעו אלי באופן פרטי, ולא ע"ג דפי הבלוג), ברצוני להבהיר ולהתייחס למספר נקודות שעלו כאן. על מנת לעשות זאת בצורה הברורה והנוחה ביותר, בחרתי הפעם במבנה של "שאלה ותשובה", או לפחות משהו דומה לזה.
אוכלוסיות רבות תרמו ללחימה, לא חייבים להיות קרביים כדי לתרום, ישנן מגוון של דרכים לתרום למערכה הכוללת, וכו'.
בהחלט. ציינתי זאת מפורשות בפוסט הקודם, אך אולי זה לא היה ברור מספיק, או שחלקכם פשוט חולקים על דעתי (שזה כמובן, גם מקובל. דמוקרטיה, כמו שאומרים), וסתם הנחתי שזה מה שהבנתם ממני.
בכל מקרה- איני מבדיל, בשום צורה שהיא, בין האוכלוסיות השונות אשר תרמו למאמץ – החל מהלוחמים בשטח, דרך כל מי שסיפק להם מידע ותמיכה בזמן אמת, ועד לאזרחים שהתנדבו לעזור בעורף, או פשוט נשארו בבתיהם והמשיכו (עד כמה שאפשר) באורח החיים, אף על פי שהיו בטווח הטילים במשך שבועות ארוכים מאוד.
כולם, מבחינתי, הראו רוח לחימה, אחדות, רעות ונחישות – על אף הקשיים הרבים שעלו בדרך – ועל כן, כולם ראויים לאותו הכבוד ולאותה הוקרת התודה. אך כעת נשאלת השאלה, האם זו הוקרה מספקת? בכך אגע בנקודות הבאות.
תרומה לא תמיד צריכה להיות ישירה, אל תתבייש גם אם תפקידך נראה קטן בתוך המערכה הענקית.
אל תדאגו לי, תודה. אם הייתי מתבייש בעבודתי, כבר מזמן לא הייתי בצבא. מי מכם שמכיר אותי, יודעים כי היו לי כבר מספיק הזדמנויות לצאת מהמערכת, ולמרות הכל בחרתי להמשיך בה, לפחות כרגע.
אז תודה רבה לצה"ל, על שהכיר בי כחייל במערכה הגדולה הזו, אך אני מעדיף לשים את הכבוד הזה בצד. פשוט מאוד: איני סבור כי העבודה אותה ביצעתי, תרמה באופן ישיר או ניכר לאותה המערכה, וגם את הנקודה הזו אמרתי דיי במפורש בפוסט הקודם. וכל זאת, אגב, נובע דווקא מהערכה רבה כלפי האות, וכלפי מה שהוא מסמל בשבילי (על כך עוד אפרט מעט בהמשך), ולא מתוך בוז אליו.
העיטור מבזה את העונדים אותו, בעיקר בגלל התנהלות כושלת של הדרגים העליונים, בזמן ולאחר המלחמה.
אפשר לקטר הרבה, מעתה ועד הודעה חדשה- על האסטרטגיה, על הכלים שכן או לא הופעלו, על התזמון, על חלוקת הכוחות ועוד ועוד. אנשים אוהבים לקטר, רק תן להם סיבה הכי קטנה והם יקטרו לך עד אין קץ.
עם כמה שהאזרח (ועוד יותר מכך- העיתונאי) הישראלי רוצה ואוהב לחשוב שהוא תמיד הכי מעודכן ויודע הכל, עדיין רב הנסתר על הגלוי, וקטונו מלשפוט – בשביל זה, להזכירכם, יש ועדה.
בכל מקרה, גם אם מסקנות הועדה יהיו נוראיות, וכל ההנהגה תיאלץ להתפטר – האם יש בכך בכדי לבטל את הישגיו של החייל הפשוט, או המפקד בשטח? מבחינתי, עיטור זה מסמל, מעל לכל, את חלקו של החייל הפשוט אך הנחוש במערכה הגדולה, על אף כל הקשיים. ועל כן, אני חושב שטענה זו כלל אינה רלוונטית כאן.
חתיכת הפלסטיק הזו, היא בסופו של דבר כסת"ח של ההנהגה, ותו לא.
כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, יש אשר רואים את העיטור בתור פרס ניחומים, מעין "תהיה חייל טוב ותשתוק". אך אני מזכיר לכם, שזו אינה הפעם הראשונה שבה מתייחסים בבוז לאות הוקרה- תאמינו או לא, זה כבר קרה במלחמות עבר (הפעם אין לי לינק, אז תצטרכו לסמוך עלי שזה היה כתוב בעיתונים מתישהו החודש). סביר להניח, שגם אז נשמעו קולות דומים להיום, אך כיום נראה שכולם מסתכלים בכבוד והערכה רבים, כלפי אותם האותו בדיוק, וכלפי העונדים אותם. אז מה זה אומר עלינו, או על ההיסטוריה, בעצם?
בסופו של דבר, צה"ל, בניגוד לצבאות המקיפים אותנו, לא נוהג להתפאר באותות ובעיטורים על ימין ועל שמאל – אז כשכבר מוציאים אחד כזה, כנראה שכן יש לו עדיין משמעות. אין לנו הרבה משאבים, וזו כנראה הדרך ה.. יעילה ביותר, אם ניתן לקרוא לה כך, להוקיר תודה למי שבאמת מגיע לו.
מצד שני, הייתי מעדיף לראות את ההוקרה מגיעה לידי ביטוי גם במישורים פרקטיים יותר, כמו הטבות אמיתיות למילואמניקים. למשל.
גם אם אינך מסכים או מרגיש ראוי לקבלת העיטור, ענוד אותו – לאות כבוד וזכרון, למען הדורות הבאים!
האם על כל לקח שלמדתי, על כל אדם שנפל בקרב, עם כל הצער והיגון שבדבר, עלי לשאת אות? ישנן הרבה דרכים להראות כבוד או זכרון, בין אם כלפי אירוע מסוים, או אדם שנהרג. אך בסופו של דבר, אני מאמין כי אדם נמדד במעשיו, ולא בעיטוריו או דרגותיו.
אם ארצה להראות שלמדתי משהו, איישם זאת במעשיי, אשתף זאת עם הקולגות שלי וכיוב' – בזמן ובמקום אשר יתאים לכך. העיטור, מבחינתי, מסמל משהו אחר לגמרי, וזאת כבר הסברתי מקודם, בעצם.
מסתכלים על המלחמה הזו אחרת, כי לא היתה הרגשה של סכנה אמיתית.
הנקודה אשר נוסחה היטב בתגובתו של עומר, היא למעשה היחידה שלא חשבתי עליה או צפיתי אותה מראש. אך ברור שיש לי מה להגיד בנושא, ואל תשחקו לי אותה מופתעים.
כמו רוב הדברים שנאמרו, גם טענה זו מסובכת וסבוכה בתוך עצמה. כביכול, נראה כי באמת לא נשקפה סכנה קיומית לישראל, וזאת בניגוד לרוב (אם לא כל) מלחמות העבר. כמו שהוכחנו בעצמנו באותו קיץ, מלחמות לא מנצחים עם כוחות אוויריים בלבד, ולא משנה כמה עוצמתיים הם – ה"בשר" האמיתי (תרתי משמע?) נמצא בפעולות המבוצעות על גבי הקרקע. אם כן, אפשר להגיד כי גם אם התרחיש אשר תואר בזמנו בתור "הגרוע מכל" היה מתממש (כלומר, היו נופלים טילים ו/או נב"ק במרכז הארץ), זה אמנם היה יוצר תקדים, פוגע באי-אילו אוכלוסיות ואולי אף בחלק מהמתקנים האסטרטגיים שלנו, אך לא צריך להסחף ולגרור זאת עד כדי פשיטת רגל של ההנהגה, ועוד במהלך המלחמה עצמה.
מצד שני, ואני לא פסיכולוג, אבל פגיעה בעורף יכולה לפגוע בצורה קשה מאוד במוטיבציה של הכוחות הלוחמים, אשר ירגישו כי כל מאמציהם נעשים לריק (או להפך, לגרום להם להתאמץ אפילו עוד יותר).
בכל מקרה, זו לא הפואנטה האמיתית בסיפור. כפי שאני הרגשתי זאת, נראה כי תחושת המתח, בזמן הלחימה וגם לאחר הפסקת האש, נבעה מפחד מצד אחד, ותחושת אכזבה מצד שני. פחד, מפני הידרדרות כלל-איזורית, אשר תסחוף איתה עוד מדינות חזקות ומבוססות, והרי שכאן כבר נמצאת סכנה קיומית, ועוד איך. חששות אלו לא התממשו, אז למה נראה שיצאנו מהלחימה עם תחושה כה חמוצה? לדעתי, הסיבה העיקרית היא תחושת אכזבה מצה"ל הגדול, אשר לא מצליח למחוץ את הג'וקים שמתחבאים אי שם, בדרום לבנון.
אז איך מודדים, והאם יש כזה דבר, נצחון במלחמה?
בחייכם, מה אני נראה לכם פה? ההיסטוריה אינה אובייקטיבית באמת, ורק בעוד כמה עשורים נוכל לדעת כיצד יראו אותנו היום, מתוך העתיד.
בין אם השמדנו כך, או לא השמדנו אחרת, בסופו של דבר כל הצדדים נמצאים במירוץ חימוש והתגוננות שאת סיומו קשה להעריך (אם בכלל יקרה דבר שכזה, אי פעם). מה שהושמד בעבר, יחזור בדרך אחרת בהמשך (בין אם זה יקח יותר זמן, או פחות זמן), ואף בתצורה חזקה וקטלנית הרבה יותר – בשני הצדדים.
כל שנותר לנו כעת, הוא להפנים את הלקחים, ולדאוג שהטעויות שנעשו לא יחזרו על עצמן. לא ברמה הטקטית-נקודתית, אלא ברמה הכוללת. דרך חשיבה שונה, אסטרטגיה אם תרצו. אך איני גנרל קרבות, ומי כמוכם יודע, שבצבא כמו שלנו קשה פי כמה ליישם המלצות שכאלו.
פעם הסתכלו על מלחמת יום הכיפורים כטרגדיה נוראה, היום זה כבר נתפש אחרת.
בנאדם, איפה אתה חי? שלושה עשורים עברו, ואנחנו עדיין מלקקים את הפצעים מאז.
וזהו, להפעם.
מקווה שלא פספסתי אף נקודה עיקרית שעלתה בדיון לפוסט הקודם, ושהבהרתי את שהיה לא ברור. כפי שרשמתי בסיום הפוסט הקודם- יש הראויים לכך יותר, יש הראויים פחות, ויש כאלו שאינם מעוניינים בכך, פשוט. אל לנו לקבוע מי הוא מי, או לשפוט את דעתם. איש הישר בעיניו יעשה.
עדכונים בדוא"ל
רסס פוסטים
