סבאל'ה, בוא ללונה-פארק

הפעם האחרונה שביקרתי בלונה-פארק (ת"א) היתה.. אי שם בתחילת העשור. אבל ממש בהתחלה שלו, כלומר. לפני מספר שבועות, הוחלט לבקר שוב במקום, על מנת לרענן את זכרוני (הרעוע במילא) ולחקור תרבויות שונות (ערסים בגיל החטיבה) תוך כדי סיכון חיינו (רכבת ההרים המתפרקת), ואולי אפילו להנות בין לבין. בסופו של דבר היום עבר בטוב – אפילו מצאנו גלידה של טאקס.. אבל הסיבה האמיתית שאני מספר לכם על כך היא.. כדי ללעוג לשלטים הפזורים ברחבי הפארק, כמובן.

מיד עם הכניסה למתחם, הסתבר כי באיזור קיים גם אולם החלקה על הקרח – עם הסיסמא השנונה-ברמות-שאי-אפשר-אפילו-להתחיל-לתאר, "קריר אבל לוהט":

מכיוון שמדובר בשירות מעניין המותנה בתשלום נוסף, נאלצנו להסתפק בשאר המתקנים הפוזרים ברחבי הפארק.. כמו מגלשות המים, שם נתקלנו בשילוט מוזר ביותר – אשר הכיל מספר ציורים לא ברורים, ועל כן הנה הפירוש שלי לנושא זה:

זהירות, פחים נושכים (לכן שמנו להם רסן על הפה)
.

.

בעת השימוש במגלשות, יש לנוע לפי ריקוד המקארנה.
.
.

באם חשת צורך לשחרור נפיחה, יש לדאוג כי הגזים יתפזרו בצורה שווה לשני צידי המגלשה.
.
.

השימוש בדילגית (כן, ככה קוראים לזה) במתחם המתקן, אסור לחלוטין.
.
.

אין לעמוד על רגל אחת.
לחילופין: אין להשתמש ברגליים, כדי להתקדם במעלה המדרגות.
.

אין "להצמד" מדי לאנשים המחכים לפניכם, בתור העליה למתקן.
.
.

..אבל בזמן השימוש במתקן, אף אחד כבר לא יראה אתכם.
.
.

לתשומת ליבכם: עם הגיעכם לקו הסיום, תיערך תחרות זרעונים.. אשר יצטרכו להגיע אל ביציות מרובעות במגוון של צבעים.
.
.

הסימן האחרון הוא חידה לקוראים, בחיי שאין לי מושג מה זה אומר. איסור על אנטילופה עם תיק גב, אולי?
.
.

את המסע קינחנו בביקור למתקן החללית (או טיסה לחלל, או איך שלא תקראו לזה), שעדיין מקרין תמונה באיכות עלובה – אך לפחות הציוד השתכלל מעט מאז הביקור האחרון שלי במקום:

בסיכומו של יום, למרות ההתלהבות, ההנאה והקדמה הטכנולוגית – עדיין נראה לי שיש מקומות מתאימים יותר לקיום חתונה, מאשר הלונה פארק:

בשנה הבאה: סיור פארקים באירופה! (או משהו. אני מקווה.)

חבובות למבוגרים

עידן אלתרמן, רועי בר-נתן, ניקי גולדשטיין וכמובן מיכל ינאי בתפקיד עצמה (ועוד כמה שחקנים פחות מוכרים, לפחות לי) – כולם משחקים בגרסה העברית למחזה הידוע "Avenue Q", עליו כבר כתבתי (בקצרה) בעבר.

כמה חודשים לאחר שעלה לראשונה (לא כולל הפסקה קצרה באיזור חנוכה), המחזמר עדיין ממלא אולמות שלמים – ובהחלט בצדק. חלק בלתי מבוטל מהקהל אשר הגיע להצגה השבוע, אגב, מורכב מזוגות יחסית מבוגרים, ולפעמים אפילו דתיים. אם נתעלם לרגע מהעובדה שהאולם בבית-ליסין לא גדול במיוחד ממילא, הרי שההצלחה בהחלט מגיעה להם: התפאורה והבובות הועתקו במדויק מהמחזה המקורי, והשחקנים (בין אם בתור בובות או בתור אנשים על הבמה) מצליחים לשחזר את האופי וטון הדיבור של כל אחת מהדמויות המקוריות באופן מדויק – או כך לפחות התרשמתי, כאשר השוויתי אותם לקטעי וידאו שמפוזרים אי שם ברשת הגדולה (כי את המחזה המקורי, באנגלית, עדיין לא ראיתי).

הייתי מביא כאן לינקים לגרסאות המקוריות של חלק מהשירים או הדיאלוגים של המחזה, אבל חבל להרוס למי שעדיין לא ראה. במהלך כשעה וחצי (רצופה כמעט לחלוטין) מצליחות הדמויות השונות לציין, לדון ובעיקר לצחוק על התופעות הכי נלוזות והנושאים הכי רגישים בתרבות המערבית – החל מלימודי תואר ואבטלה, דרך אהבה, אינטרנט ופורנו (כל אחד לחוד, וכולם ביחד) ועד לנטיות מיניות וגזענות (כנ"ל).
לצורך ההגינות, אני חייב להודות כי את חלק מהשירים הכרתי עוד מלפני כן – ונראה כי ההשוואה למקור בלתי נמנעת. יחד עם זאת, ולמרות שחלק מהשירים אכן נשמעים טוב יותר באנגלית, יאמר לזכות צוות ההפקה כי תרגום הדיאלוגים והשירים נעשה בצורה מעולה, תוך שמירה על המילים המקוריות (פחות או יותר) וללא פגיעה בשנינות או עוקצניות הטקסטים השונים. כמו כן, פה ושם התווספו גם בדיחות אשר פונות לקהל הישראלי העכשווי – החל ממיכל ינאי בכבודה ובעצמה (ע"ע קלטות לוהטות, ותקופת זהר שעברה בגיל 25) דרך הקרחת של נינט ועד שער הדולר הנוכחי – וכמובן שהדבר רק מוסיף לחגיגה.
כמובן שהיו גם מספר נקודות חולשה, כמו מיזוג שלא ממש עובד (עד כדי כך שמצאתי את עצמי מזיע בחולצה קצרה), וגם ציפיתי לקצת יותר השקעה מבחינת תאורה ושאר אביזרי במה.. אבל גם אלו לא הצליחו לפגוע יותר מדי בחווית הצפיה.

אז בקיצור, אם יש כאן מישהו שעדיין לא ראה – לכו, מהר, לפני שיגמר. אני לא בטוח כמה הצגות עוד מתוכננות להתקיים, אבל פרטים נוספים תמיד אפשר למצוא באתר הרשמי. כמו כן, אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, משרת בכוחות הבטחון (לא רק מועדון "חבר" של צה"ל), כדאי לברר בשביל הנחות דיי רציניות.

ולמי שכבר ראה – הנה סרטון פארודיה נחמד במיוחד, אשר מתבסס על חלק מהשירים במחזה המקורי (מומלץ רק למי שכבר צפו במחזמר):

תואר בתערים

אם הייתי אומר לכם (בעצם אני אומר לכם ברגע זה, כשחושבים על זה) שהפוסט הבא (כלומר הנוכחי) הולך להיות על סכיני גילוח (די, אין יותר סוגריים במשפטים הקרובים!), סביר להניח שהייתם מרימים גבה, ולא מבינים מה לעזאזל אני רוצה מחייכם – כולה סכין קטן, עם ידית מפלסטיק. מחברים את הסכין על הידית, מעבירים עם קצת קצף על הפנים, ונגמר הסיפור. ובכן, זה גם מה שאני חשבתי.. עד היום. לא מבינים? בואו ואספר לכם למה אני מתכוון:

שלב ראשון – החיפוש:
למעשה, לשלב זה קודם שלב ה- "שיט, נגמרו כל הסכינים ומישהו השתמש בשלי, אז אני כבר אקנה אחד חדש לגמרי, שגם יהיה מוצלח יותר", אבל זה לא באמת מעניין. אז נקפוץ ישר לתמונה הבאה: חנות השקם בבסיס הצבאי הקרוב לביתיכם (או לבסיסכם), רק אתם, המדפים, ואיזה טיפוס תמהוני שאף פעם לא באמת הבנתם מה הוא עושה שם בכלל. עיניכם התועות סוקרות אט אט את המדפים, מחפשות אחר הסכין הנכסף. אך אבוי! רק סכינים זולים (או לנשים) נמצאים שם. ואז, בין לבין, יש משהו – אך גם כאן מסתתר מכשול. לא ממש ברור לאיזה מין הסכין המוזר הזה מיועד. מצד אחד, העטיפה בצבע כחול-סגלגל ובצמוד לסכיני הנשים.. מצד שני, לא כתוב עליו שהוא מיועד לנשים. מצב מבלבל ביותר, אשר לא הותיר בי ברירה – ועל כן, חיש מהר פניתי למוכרת אשר יושבת לצד הקופה הרושמת.. מה שמוביל מיד לשלב הבא:

שלב שני – המיקוח:
שהרי, איזה מין ישראלי הוא זה, אשר אינו מתמקח עם המוכר עד האגורה האחרונה. וכך, איך שניגשתי למוכרת (אמרו לי שאצלה יש עוד סכינים שאינם נראים על מדפי החנות), מיד היא מצביעה על הדוכן ממול, ומנסה לשכנע אותי עד כלות- "נו, אולי תיקח את הסכין הזה? הוא זול יותר בשקל! והוא טוב, באמת!". כמובן שמה שהיא התכוונה כאן זה "יש לנו עודפים, וחייבים למכור, אפילו במחיר הפסד!". שלא לדבר על החלחלה העזה שעברה בי, מיד לאחר שתהיתי כיצד, למה ואיך לעזאזל היא בדקה את הסכין שמיועד לגברים.

שלב שלישי – המיקוח ההפוך:
"אני רוצה לקנות סכין שיהיה טוב, ויחזיק לזמן סביר. בשביל כמה שקלים לפה או לשם, אין סיבה להתפשר, ועדיף כבר לקנות את המותג הידוע יותר". בסופו של דבר זה עבד, והיא השתכנעה. אך אבוי, לא תיארתי לעצמי שזו רק ההתחלה. פתאום, כך מסתבר, יש לפחות חמישה תתי-סוגים שונים של אותו המותג – וחלקם אפילו כוללים בטריה. אל תשאלו אותי למה, כי אין לי מושג. הגעתי לשם כדי לקנות סכין גילוח, לא ויברטור עם סכינים (סוג של סאדו-מאזו חדש, מישהו?).
בכל מקרה.. חזרה לנושא המקורי: אז עכשיו היא מנסה לשכנע אותי איזה תת-סוג של סכין לקחת. להזכירכם, מקודם היה עדיף להסתפק במותג הזול, שלו יש רק סוג אחד – אבל עכשיו, זה מאוד חשוב פתאום באיזה סוג אבחר. מיותר לציין, שבזמן שהיא מנסה לשכנע אותי באיזה סוג עדיף לבחור (כנראה שהיקר יותר), כבר הספיק להצטבר תור קצרצר מאחוריי, והתחלתי להרגיש לא כל כך נעים עם כל הסיפור הזה.

שלב רביעי – העשיקה:
טוב, בסופו של דבר בחרתי סכין (כלומר, ידית. וללא כל בטריה, תודה לכל הדואגים), וביקשתי לקחת עימו גם סט של מספר סכינים נוספים – כדי שיהיה, אתם יודעים. כל ישראלי אוהב לאגור מוצרים מיותרים למקלט האטומי שאין לו, וכך גם אני. מה גדולה היתה תדהמתי, לאחר שהצצתי בקבלת הקניה, וגיליתי שחבילת הסכינים יקרה יותר מהידית עצמה! (והידית, אגב, מגיעה עם שני ראשים באותה החבילה). אין ספק, נראה שיצרני מוצרי הגילוח למדו את מה שהחבר'ה של המדפסות והקונסולות גילו כבר מזמן – את הרווח האמיתי עושים מתחזוקה שוטפת, ומוצרים נלווים.

שלב חמישי – זה אכיל?
נראה לי שאפילו על מוצרי המזון המלאכותיים ביותר אין כל כך הרבה אזהרות, כמו שיש על רשימת הרכיבים של סכין הגילוח הזה. כן כן, על אריזה של סכין גילוח. ובכלל, למה שאני אנסה ללעוס את זה? בפעם האחרונה שבדקתי, תינוקות (הידועים בנטייתם ללעוס כל הבא ליד, כמובן) לא משתמשים בסכיני גילוח. מצד שני, אולי זה יסביר את מקור הביטוי "חלק כמו טוסיק של תינוק" (מעניין כמה מבקרים המשפט הזה יביא לבלוג עכשיו). בכל מקרה, הנה רשימת הרכיבים הכה מדוברת:

שלב שישי (ואחרון) – הו, האבולוציה!
ולסיום, עולה התהיה הנצחית, זו אשר מטרידה את האנושות משחר ימיה – מה עוד אפשר לשפר? כולה סכין, עושה את העבודה, מה צריך עוד? אז קודם כל, את עניין הבטריה כבר הזכרתי מקודם- יש הטוענים שזה משפר את פעולת הגילוח, מגרה פחות את העור ומרומם את הנפש. לא ממש ברור איך או למה זה באמת עובד, אבל בעידן שבו חברי קונגרס אמריקאים לא יודעים מה זה אינטרנט, כנראה שהכל יחסי.
אז שוב, חזרה לשאלה המקורית שלנו- מה עוד אפשר לשפר? כנראה שלא הרבה. ונראה שגם כאן, למדו לקח מתעשיית המחשבים: הגעת למקסימום היכולת של מוצר קיים? הפתרון פשוט – תכפיל את כמות המוצרים שאתה מוכר תחת אריזה אחידה. עדיין לא מספיק? תכפיל שוב, תשלש וכך הלאה! אם פעם היה מספיק סכין עם להב אחת בלבד, הרי שלאט לאט צצו להם סכינים עם שלושה להבים, ולאחרונה נראו כאלו שהכילו עד 5 להבים גם יחד. נראה לי שבקצב הזה, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים חוזרים הביתה כשברשותנו קיר סכינים אחד ארוך – וכל שנשאר הוא להתגלש לאורכו.. על הצד (עם הלחי כזה, נו) כמובן.

סופו של יום
וזה הכל, להפעם. אין ספק כי היה זה מסע קשה, מפרך ומאתגר – שבסופו של דבר הושלם, ואף בהצלחה רבה. ואם כבר מדברים על גילוח – איך זה שאף מכון לא מציע טיפול להסרת זיפים לצמיתות בלייזר?

עריכה: 3 שבועות אחרי, מסתבר שיש עוד אנשים שחושבים כמוני.

איי הביקיני

לא יודע מה איתכם, אבל כשאני שומע את אוסף המילים "השרדות – הגרסה הישראלית", הסצינות היחידות שחולפות בדמיוני הן אירועים כגון פקקים של שעות ארוכות, אוויר מזוהם, קניונים הומי אדם (ובעיקר ילדים קטנים וצעקניים, שאני בטוח שהם מאוד חמודים להורים שלהם או כשהם לא בחמולה, אבל עדיין), מילוי טפסי בירוקרטיה אחרי שחיכית שעתיים בתור ששמרו לך מראש, התמקחות על מחיר אבטיח בשוק, תפעול של שלושה מכשירי סלולר במקביל, נסיונות נואשים לקבל זיכוי על שיחות יקרות לחו"ל וכך הלאה והלאה..

אבל לא. החבר'ה של ערוץ 10 החליטו לשמר (פחות או יותר?) את הפורמט המקורי, ולזרוק (כביכול?) כמה ישראלים באי טרופי כלשהו. לא ראיתי יותר מדי מהפרקים (כמה דקות פה ושם, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה וכל זה), אבל נראה לי שהאתגר האמיתי שם, הוא למעשה להצליח להתרכז במשימות עצמן מבלי לפזול לעבר שאר הבחורות.
לא מאמינים לי? נסו בעצמכם! אם תסתכלו על הסדרה ללא קול (יענו, Muted), תראו שמגוון המשימות מורכבות או מכילות בעיקר ביקיני, על גווניו וצורותיו השונות: הבנות מנסות לעשות משהו כשהן לובשות ביקיני, הבנות מדברות על המשימה כשהן לובשות ביקיני, הבנות מדברות על בנות אחרות בביקיני, הבנות מדברות על הביקיני, הבנות מנסות לא לאבד את הביקיני. אה, וכמובן: הבנים מנסים לעשות משהו כשהבנות לובשות ביקיני לידן, מעודדות אותם בביקיני וכיוצא בזאת.

אכן, דרמה אמיתית, מקורית וסוחטת דמעות. אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לשפצר קצת את הפרסומת (מתוך העיתון):

וכאן רואים את המקור, במידה ותהיתם או שכחתם. אז אם מישהו רוצה לנסות את הפורמט הישראלי האמיתי (זה שהצעתי בפסקה הראשונה), רק אל תשכחו לתת קרדיט, כן?

עוד כמה תהיות על המקום עלינו

בעקבות ההצלחה של הפוסט הקודם, הנה עוד כמה נקודות:

• אם בסופר יש הנחות, למה בבית זונות אין אנחות? (ולא, לא באמת בדקתי את הנושא)

• אם משקפיים ומסכים של פלאפונים/אייפודים/וכו' מנקים עם מטלית מיוחדת כזו.. עם מה מנקים את המטלית?

• אם זורים (או נמנעים מכך) מלח על פצעים – מה שמים על עקיצות של יתושים? (תודה למיטל)

• נכון יש את הקטע הזה, שבקורסים צבאיים החניכים המצטיינים מקבלים את הכומתה/סיכה/סמל/שתן של המפקדים שלהם? עכשיו, אם המפקדים עושים יותר ממחזור אחד, אז מה הם נותנים בפעם הבאה?

• אם כספומט נותן כסף, ו-וידאומט נותן וידאו.. מה עושה סוציומט? (תודה למיטל, שוב)

• במצלמפונים של היום אפשר לעשות אפקטים שגורמים לתמונה להראות "כמו פעם" (חום-צהוב כזה), גווני אפור וכדומה. אבל בעצם, גם כשמצלמים רגיל האיכות לא משהו – צבעים דהויים, תמונה מרוחה, וכדומה. נראה לכם שבעוד כמה שנים, כשהם סוף סוף ישתפרו, יהיה אפקט "כמו המצלמפונים של פעם"?

• אם באוסטרליה המים באסלה יורדים בכיוון ההפוך, מה זה אומר לגבי השימוש בברגים? והאם זה משפיע על חוקי הפיזיקה? (תודה לרב חובל ויוני)

• אומרים שכל שנה צריך להתחסן מחדש נגד שפעת, כי הנגיף עובר מוטציה. אבל אם זה נכון, אז מי הקורבן שמשלם את המחיר בכל שנה מחדש, כדי שיבנו עליו את החיסון?

• כשמוכר אבטיחים משגיח על הדוכן של עצמו, אפשר להגיד שהוא בעצם מאבטח?

• נכון יש את המחקרים האלה, שאומרים להשמיע מוזיקה קלאסית לתינוקות כי זה מפתח את החשיבה, יצירתיות וכו' – אז מה יקרה אם נשמיע להם מוזיקה (לא פיצוצים, רק מוזיקת רקע) של משחקי מחשב?

• כשזובין מהטה שומר נתונים, זה בעצם Mehta-Data?

• ולמה לעזאזל אי אפשר לחפש משהו, כל דבר, בגוגל-תמונות, מבלי להגיע לתמונות פורנו כבר בעמוד החמישי (וזה עוד במקרה הטוב)?

סטיות של ספאמרים

כבר שמעתי על צירופי מילים מוזרים במיילים של ספאם, ואפילו על סטיות הזויות.. אבל זה כנראה שיא חדש:

 

חוויות מהצפון, חלק שני

בעקבות ההצלחה(?) של הפוסט הראשון בסדרה (נו, אז מה שעבר מאז כבר בערך חודש), מובא כאן חלק נוסף כשירות לציבור, למען ילדינו, למען יראו ויראו, וכו' וכו'. את החלק השני של סיכום הטיול ניתן בצורה גראפית יותר, ע"י תמונות מנקודות ציון עיקריות (מן הראוי לציין כי לחיצה על כל אחת מהתמונות תפתח חלון חדש, עם הגרסה המלאה והגדולה יותר של תמונות אלו).

קודם כל, טבריה. עיר חשובה למספר דתות, הגובלת בחופה הנפלא של הכנרת. ללא ספק, כנראה שמדובר באחת הערים בישראל (אם לא הראשונה שבהן), בעלת ההפרש הכי גדול (מה זה גדול, עצום!) בין הפוטנציאל לבין המימוש שלה. שם הלכנו לטיילת, ובין פח זבל עקום אחד לבלטה שבורה אחרת, נתקלנו (קרדיט לאחי) במסעדה הנ"ל:

לאחר מכן המשכנו אל מוזיאון יגאל אלון, שדווקא היה דיי מעניין, אם כי קצת מיושן (טוב נו, הבנאדם מת כבר מזמן). מסתבר שבאותו המקום, מלבד חנות מזכרות עשקנית לחברינו הגויים, מוצגת גם סירה עתיקה אשר נמצא באיזור לפני מספר שנים. לפי כל מיני בדיקות שעשו, מעריכים כי היא נבנתה לפני כאלפיים שנה. כמובן שהדרך מכאן ועד למטיפים דתיים שמאמינים כי היא שימשה את ישו בכבודו ובעצמו, או לפחות את אחד מתלמידיו, קצרה מאוד. חוץ מזה, היה חשוב מאוד להזהיר בכניסה כי אסור להכנס למוזיאון עם רובים, וגם לא עם מטריות:

משם המשכנו אל צוק מנרה, שם נזהרנו לא ליפול (ממש כמו שאומרים בנתניה), וגם לא לרכב על ילדים קטנים:

את הטיול סיימנו בשמורת נחל דן, שם נאסר בפירוש ללכת על המים (ישו, שוב?):

ונקנח את הסאגה בציטוט של אחותי הקטנה: "אם דתיים שומרים על צניעות, איך זה שיש להם כל כך הרבה ילדים?"

משבר גיל העמידה

תמיד אומרים שאנחנו רוצים להיות כמה שיותר דומים לשכנתנו במערב, הלא היא ארה"ב. ואכן, נראה שבשנה האחרונה חלה התקדמות משמעותית בתחום, כפי שניתן לראות להלן:

.

כן, גם אצלנו יש כבר לוגואים מטומטמים עם מסרים סמויים.
מימין, אחד מבין ששת המועמדים הסופיים לתחרות "מי יהיה סמל חגיגות השישים למדינת ישראל" (מתוך כתבה במעריב היום, ויש גם אחת בוואלה!).
משמאלכם, ניתן לראות את הלוגו החדש (יחסית) של בית לוינשטיין (הקארמה שלי כרגע צנחה בעשרות אחוזים, רק על זה).

ואם אהבתם את שני אלו, בוודאי תשמחו לשמוע שהחבר'ה ב- b3ta הכינו מאגר שלם של לוגואים בסגנון, אמיתיים לחלוטין.
כמו שאומרים- שאלו יהיו צרותינו (או לוגואינו).

שדרת קיו

מבזקון קצר: תיאטרון בית ליסין מעלים גרסה עברית ומתורגמת של המחזמר הניו-יורקי הידוע Avenue Q.
לא ראיתי את המחזה המקורי (למרות שאני מאוד מקווה שגם זה יקרה, יום אחד), אבל בהחלט יש לי ציפיות גם מהגרסה המקומית. ההופעות מתחילות באוקטובר הקרוב (זה עוד חודש וקצת! פרטים נוספים כאן), והנה טעימה קטנה ודיי ידועה מהמחזה:

(תודה לנתי, שהיה הראשון לבשר לי על המחזה בארץ)

חם שם

נראה שכל כמה חודשים, קופץ לנו סלבריטי חדש עם קלטת לוהטת כלשהי – החל ממיכל ינאי, דרך פריס הילטון, ועד לקמרון דיאז.

עכשיו, ואני בספק כמה באמת המשיכו לקרוא עד לכאן (הלינקים האלה לא באמת מעניינים כמו שזה נראה, באמת), עלה בראשי רעיון – במקום להגיד כל פעם את המונח הארוך "קלטת לוהטת", אפשר לקצר זאת למילה אחת אשר משלבת את כל האלמנטים יחד. אז בקיצור – מעכשיו, פשוט אמרו קסקסת (יש לקרוא - Ka-sek-set)