ממרח ישמח לבב אנוש

הוא עשוי מקטניות, נפוץ בכל רחבי אסיה מזה אלפי שנים (אבל גם במערב כבר למדו לאהוב אותו), ואפילו אם אתם חוששים מקלוריות (או סתם מהיציקה שעומדת להתנחל לכם בקיבה) – לפחות תוכלו להתנחם בחומצות האושר שהוא מפריש ישירות אל תוך מוחכם.

זהו, גבירותיי ורבותיי, ממרח החומוס. ממש כמו פיצה טובה, כבר מזמן אפשר למצוא אותו בכל רחבי הארץ, עם תוספות שונות ולפעמים אף משונות – החל מתיבולים קלים ועד לביצה קשה, חתיכות בשר ואפילו פטריות (כבר אמרתי "כמו פיצה"?)
אז למה אני כותב לכם את כל הפוסט זה? רצף של מספר אירועים בשבועות האחרונים, שבסיומם צפיתי בסרטו החדש של אדם סנדלר (ואולי הטוב ביותר שלו אי פעם, למרות מספר קטעים גסים מהרגיל), הוביל אותי למסקנה- יש להעלות את מודעות הציבור לממרח מופלא זה! ואפילו אם אתם כבר מסכימים עם אהבתי לממרח מופלא זה, אולי אצליח לחדש לכם כמה דעות או רעיונות בנושא:

ראשית כל, חומוס זה כמו משפחה. ומשפחה, למי שעדיין לא יודע, לא מחליפים – או לפחות לא בכזו קלות או מהירות. מעטים הם האנשים שיהיו נאמנים בצורה כה חזקה למסעדת המבורגרים, פיצריה או גלידריה מסוימת, עד כדי כך שיתווכחו במשך דקות ארוכות עם חבריהם על הנושא, ולא יסכימו בשום פנים ואופן להתפשר על המתחרים. אבל כשמדובר בחומוסיה? הו, חכו חכו! נראה לי שרמה כזו של ויכוח ניתן למצוא רק בפוליטיקה, או בדיונים על הפרקים של של Lost - אבל על כך יסופר בפוסט נפרד.

חומוס הוא גם זול וגם חברתי – מנה סבירה של חומוס, במסעדה ממוצעת (סליחה, במסעדה האהובה עליכם – ראו סעיף קודם), לא תרושש אתכם. למעשה, אפילו עם שתיה קלה בצד, המנה עדיין תעלה לכם כחצי מהמחיר שהייתם מקבלים עבור ארוחת צהריים בכל מסעדה אחרת. במידה ואינכם רעבים מדי, או שמאגר המזומנים שלכם דל ביותר, תמיד ניתן להתחלק במנה משותפת, ואף אחד לא יתלונן או יחשוב שאתם מגעילים/קמצנים. להפך, אתם אפילו תיראו חברתיים עוד יותר! רק בלי דאבל-דיפ, כן?

זה נשמע טוב! איפה עוד תוכלו למצוא מקום בשם "אבו-משהו", או "משהו המקורי", מבלי שזה ישמע מגוחך? בפעם האחרונה שניסו את התבנית הזו על מסעדה שלא כללה חומוס כמרכיב עיקרי בתפריט, זה נגמר בערימה של פנקייקים עלובים ליד איזו תחנת דלק בהרצליה.

עם כל דבר, בכל מצב. זוכרים את ההשוואה לפיצה, ממקודם? אז ממש כמו פיצה, גם חומוס הולך טוב עם מגוון של תוספות – בין אם מדובר בבשר, ביצה או אפילו כמה פטריות טריות. בניגוד לרוב מאכלי הג'אנק פוד, חומוס הינו מאכל הרבה יותר בריא (כבר הוכחנו זאת מקודם), וגם הרבה יותר מודולרי באופן ההרכבה והשימוש – בין אם בישיבה עם חברים, בבית, ברחוב או במסעדה, ובין אם אתם ממהרים – תמיד אפשר לקחת בפיתה. ואם זה לא משכנע אתכם, תזכירו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו לוקח ארוחת המבורגר תוך כדי הליכה ברחוב?

מי בכלל יכול לסרב? אבל מעל כל אלו, כנראה שהטיעון החזק ביותר הוא פשוט המציאות עצמה. תחשבו לרגע, כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים "אבל אכלתי את זה רק אתמול/שלשום!" על מגוון מאכלי ג'אנק-פוד? אבל האם אי פעם שמעתם מישהו אומר "לא, רק אתמול אכלתי חומוס.."? לא נראה לי אפשרי בכלל! נכון, אפשר להתווכח על איפה ואיך נאכל את המעדן (ראו סעיף ראשון, שוב), אבל בסופו של דבר, אף בן-אנוש לא יכול להתנגד למנה שכזו.

(מסכימים אותי, או חושבים שאני מטורף? אשמח לשמוע, כמו תמיד. בכל מקרה, רק שתדעו שכל זה, זה עוד כלום לעומת הבלוג הזה. ויש גם דף בפייסבוק, כמובן.)

האם את/ה גיק/ית?

כשאומרים לך פלטפורמה, אתה חושב על מערכת הפעלה או שפת פיתוח – לא על מרצפות או על נעליים גבוהות,

כששורות זה בקוד, ולא בסמים – ועוגיות בהחלט לא מיועדות למאכל אדם,

כשמסך כחול מסמל קריסה כוללת של המערכת (לא חומר למבוגרים),

הפאנלים היחידים נמצאים ב- GUI (לא ברצפה),

אינדקס יש קודם ב- DB, ורק אחרי זה גם באנציקלופדיה,

עם עכבר מצביעים, לא מרססים – ומי בכלל צריך פד?

בחווה וגם באולם יש שרתים (לא חיות או סרטי קולנוע),

הכתובת שלך מורכבת ממספרים בלבד, שלפניהם אין שם של מישהו (שכנראה כבר מת),

בפלאש משתמשים כדי ליצור גראפיקה וקטורית (לא כדי לצלם תמונות),

כשאתה חושב שרשת היא בעצם אוסף של כבלים, אז למה שעכביש ירצה לחיות שם?

וכשאתה נתקל בבושם הזה, אי אפשר להסתיר את החיוך שעולה על פנייך:

אז כנראה שאת/ה גיק/ית..

כנגד ארבע קושיות דיבר עם ישראל

כולנו מכירים את הקטעים האלה, כולנו חווים אותם בכל שנה מחדש, וכולנו משחקים אותה נחמדים כשבעצם נמאס לנו מהם. כן כן, אני מדבר בדיוק עליהם – אותם המשפטים הקבועים, שכולנו שומעים או אומרים בכל שנה מחדש, לקראת או במהלך החג. וזה לא משנה כמה חשובים לכם החברים, או כמה אתם אוהבים את המשפחה – יש משפטים שפשוט נמאס מהם. על כן, הבאתי כאן מספר דוגמאות, בתוספת הסבר מתאים (חסר-טקט) והצעות למענה אלטרנטיבי:

[במהלך היום שלפני הארוחה] אז איפה אתם עושים את החג?
כאילו, באמת! מישהו יכול פעם אחת ולתמיד להסביר לי את טיבה של השאלה הזו? בשביל מה זה מועיל? זה תמיד נחמד להתעניין בשלומו של האחר, אבל למה לא פשוט לשאול "מה נשמע?".. הרי רובנו לא באמת מכירים את המשפחה המורחבת (ולפעמים אפילו את המצומצמת) של החברים שלנו, ובכל משפחה יהודיה טובה חוזרים אותם השטיקים והטיפוסים. ומה עוד אפשר לגלות מזה- שתדע לאיזה עיר אני נוסע בשביל לאכול? ומה אז? אם אני ליד, אולי אקפוץ לבקר? הרי לאף אחד אין באמת כח לזוז מהכסא אחרי ארוחת ערב החג, שלא לדבר על כך שמישהו צריך להסיע את כל המשפחה חזרה הביתה..
לסיכום, מעתה יש לענות: אצלך בדירה.. מה, לא סיפרו לך?

.
[תוך כדי הקריאה בהגדה] רגע רגע, איפה אתה?
אני פה, יושב מולך! מה זאת אומרת, איפה אני? צריך להביא לך GPS בשביל שתעקוב? הרי במילא הסיבות היחידות לשאלה שכזו הן למנוע פאדיחות כשיגיע תורו של האחר לקרוא מההגדה, והסיבה השניה (וכנראה העיקרית) היא לדעת כמה עוד נשאר לקרוא עד שנגיע לשלב האוכל. ובתכל'ס, לא צריך יותר מעשר שניות של הקשבה בשביל להסתנכרן חזרה על המקום המדויק שבו קוראים עכשיו. אגב, תירוצים שמתייחסים לכך שחלק מההגדות בשולחן הן נוסח אשכנז, חלק נוסח ספרד, ובחלק יש כל מיני ביאורים והסברים שאף אחד לא ביקש – ממש לא מתקבלות, אלא להפך- זה רק מוסיף לאתגר!
לסיכום, מעתה יש לענות: אצל אחותך, בדירה!

.
[במהלך הארוחה] איך עשית את זה? (על אוכל)
נביא גדול נגלה אלי מהשמיים, חיזרים נחתו במרפסת, וביחד הצלחנו להכין את האוכל. על ספר מתכונים שמעת? מה זאת אומרת "איך"? כל שנה אותה שאלה בדיוק, אפשר לחשוב שבינתיים הספקתי לעבור קורס שפים. אולי פעם אחת תיקח כבר את המתכון, תרשום על חתיכת נייר, תעשה גם לעצמך בבית, ועזוב אותי בשקט!
לסיכום: מעתה יש לענות: עם הרבה כוח רצון, וגם סירים ותנור.

.
[בכלליות] אין דברים כאלה!
ככל הנראה, הביטוי המוביל לקבלת הפרס המפוקפק של "המשפט הפרחי ביותר לשנת 2008 ". מה לכל הרוחות זה מביע? איך אפשר לראות משהו, ולהגיד שאין כזה דבר. הרי זה סותר את כל חוקי ההגיון של היקום! ניוטון מתהפך בקברו.
לסיכום: מעתה, יש לתת כאפה למי שאומר משפט זה. שנאמר- צא כבר מהשוק!

.

דיסקליימר: אין להניח מפוסט זה שאני יודע לבשל ו/או לערוך סדר פסח כהלכתו. הניסוחים הינם בלשון זכר לנוחיות בלבד, וכדי שלא יחשבו שאני שוביניסט אם הייתי מנסח בלשון נקבה. תודה לעמרי על ההשראה למשפט האחרון, וליעקב על התזכורת בנושא.

מספרים שבורים

עצה למנהל הפרויקט המתחיל: לפחות עד שהעשור הנוכחי יסתיים, נסה להמנע ממספרי או שמות גרסאות שקטנים מהספרה 1.
אחרת, אל תתפלא אם יצא לך משפט כמו "גרסה אפס-שבע (0.7) היא אחת המטרות העיקריות לשנת העבודה אפס-שמונה ('08 ) ".

משחק החיים

מלבד תגובות שמחה (על נצחון), או אכזבה ותסכול (על כשלון בשלב מסוים), קשה להגיד כי משחקי מחשב הצליחו אי פעם להוציא ממני רגשות אמיתיים – וכנראה שאני לא היחיד במצב הזה. אחרי הכל, מה כבר יכולים לעשות כמה ביטים לנפש האדם?
ובכן, מסתבר שאפשר גם אחרת. לפני שאפרט או אסביר יותר, אמליץ לכם קודם כל להוריד את המשחק שעליו אני מתכוון לדבר כאן. לא צריך לדעת שום דבר, או לטרוח במיוחד, מלבד להוריד את הקובץ (זה חוקי וגם חינם), להתקין (תהליך של שניות בודדות) ולהפעיל (זזים עם החיצים במקלדת, וזה כל מה שצריך לדעת). אורכו של המשחק נמדד בדקות בודדות במילא – אז קדימה, למה אתם מחכים? רק אחרי שעשיתם זאת (רצוי עם רמקולים שעובדים, אם כי לא חובה), תחזרו לפה ותמשיכו לקרוא.

הפעלתם? שיחקתם? אבל באמת? אם כן, אז יופי. מקווה שנהנתם. אם לא, אז חבל – כי במקרה הטוב לא תבינו את המשך הפוסט, ובמקרה הפחות טוב זה יהרוס לכם את חווית המשחק העתידית. עכשיו, כמובן, אספר לכם קצת על חוויותי מהמשחק ודעתי בנושא, וכמובן שאשמח לשמוע גם את שלכם. זה כל הכיף כאן, הרי.

ובכן.. לא יודע מה איתכם, אבל אני פשוט המשכתי ישר. בדרך, יחסית בהתחלה, פגשתי את הבחורה, כמובן – וזה נראה לי הגיוני, שהרי איך אפשר אחרת? כפי שאמרו חכמים ממני, "לא טוב היות האדם לבדו".
ואז.. ממשיכים, כמובן. בהתחלה הכל נראה אותו דבר, ורק העתיד אשר מסתתר לו אי שם קדימה, בצד ימין, מעורפל ולא ברור לנו. רק לאחר זמן מה, שמים לב שהרקע מתחיל להשתנות. הצבעים פתאום אחרים. אחרי זמן נוסף, גם הדמויות משתנות – הצבעים דהויים יותר, ובסופו של דבר הדמויות גם נחלשות, והולכות לאט לאט..

במהלך הדקות הבודדות שהקוצבו לי (ויש לציין, כי לא שיערתי שהן מוקצבות מראש, ללא קשר לכיוונים אליהם אבחר ללכת) העדפתי בעיקר להמשיך ישר. הייתי בעיקר סקרן בנוגע לעתיד – רציתי להתקדם, לגלות מה מצפה שם. האם אפגוש אנשים חדשים? כיצד אתקשר איתם? אולי אמצא חפצים חדשים ושימושיים (או מטופשים) על הדרך? מה יקרה לי, לדמותי, כאשר אגיע לשם? ובכלל, כיצד יראה אותו המקום, כיצד אדע שהגעתי לאן שרציתי?
בנקודה מסוימת נזכרתי כי אפשר לזוז גם למטה ולמעלה, וכך עשיתי – רק כדי לגלות מכשולים נוספים אשר עומדים בדרכי: קירות ואבנים, בגדלים ובצורות שונות ומשונות. לאחר שפילסתי דרכי דרך חלק מהן, החלטתי שנמאס – קשה לפלס דרכך במבט כה צר, כשבקושי ניתן לראות מה מצפה לנו בצדדים. וכך, חזרתי בסופו של דבר אל דרך הישר (כלומר, לחלק העליון של המסך), ומשם.. קדימה אל עבר העתיד!

כאשר הדמויות על המסך החלו להזדקן, רגש מעט חמצמץ החל לבעבע בתוכי. אך עדיין, הייתי חייב להמשיך הלאה – לגלות עוד ועוד על אותו עתיד מסתורי (שבינתיים, רובו כבר היה מאחוריי).
כאשר נפטרה דמותה של האישה, התגברה אותה הרגשת חמצמצות.. אולי אפילו עצב, אולי אפילו הזדהות מסוימת עם הפיקסלים הרצים על מסך המחשב שלי. שהרי אני, כלומר דמותי, כבר זקן, וכעת דמותי נותרה לבד. מה עוד נשאר לה לחפש כאן? הרגשתי כאילו אני מתקדם ללא מטרה. הסוף במילא יגיע, ובקרוב. וכך אכן קרה, זמן לא רב לאחר מכן, וכפי שכבר ציפיתי.

מן הראוי לציין כי בנקודה מסוימת ניסיתי לחזור אחורה, כלומר שמאלה – רק כדי לגלות שדבר לא השתנה שם. נו באמת, למה כבר ציפיתי? כמה טפשי מצידי. לא חשבתי אפילו, שאם אכנס לאותו מבוך של אבנים וקירות, אולי אזכה למצוא דברים חדשים (ויש כאלו, כפי שמסביר מי שהגה את הרעיון למשחק, ופיתח אותו). באף נקודה במשחק, אגב, לא חשבתי פשוט לעצור, להמתין, ולראות מה יקרה אז. רק עכשיו, תוך כדי כתיבת פוסט זה, שמתי לב לכך.

אם כן, מה הסיפור שלכם במשחק – מה בחרתם לעשות, ומה לא? מדוע? ואם חזרתם למשחק שוב, מדוע עשיתם זאת, ובמה היה זה שונה בפעם השניה? מה זה אומר עלינו, על הדרך שבה אנו בוחרים לחיות את החיים שלנו? ואולי אני סתם מתפלצן כמו מורה ממוצע/ת לספרות? היו אתם השופטים.

נפל ברשת

נראה לי שנושא הפוסטים המאוס ביותר הוא מסוג ה- "מכירים את זה ש" או "אתה יודע שאתה [השלם את החסר] כש..", ואילו האתר הכי מסוקר במדיות השונות בחודשים האחרונים הוא פייסבוק.
אם כן, מה יכול להיות יותר מעצבן מלשלב את שניהם יחד? קבלו את.. מדריך המכורים לפייסבוק - אשר מנוסח בלשון זכר רק בשביל הנוחות וכל זה!

• קודם כל- אתה יודע בדיוק מה כל חבר שלך עשה, מתי, עם מי, ומה לבשו שם – אבל לא כי דיברת איתם, אלא פשוט לפי ה- news feed בפרופיל שלהם (או למתקדמים מביניכם: שילוב של שורת סטטוס עם טאגים בתמונות, ולפעמים גם כתיבה על הקיר). ממש כפי שמדגים זאת הסרטון הבא:
• כשאתה כן מחליט לתקשר עם אנשים, אתה עושה את זה דרך הודעות בפייסבוק בלבד..
• … ואתה בודק את ההודעות בפייסבוק בתכיפות יותר גבוהה מאשר את תיבת הדוא"ל שלך.
• וכשאני אומר "בודק את ההודעות בפייסבוק", זה כולל גם דרך הפלאפון.
• הסעיף הקודם בכלל לא הפתיע אותך. למעשה, אתה לא זוכר איך הסתדרת לפני זה בחיים.
• פגשת אנשים חדשים במסיבה או אירוע כלשהו? אין צורך לבקש מהם אף פרט, אלא רק לזכור את השם שלהם – ואז לחפש בפייסבוק.
• ניתן גם ללכת על האפשרות ההפוכה, למרות שזה פחות רצוי:
• בכל שבוע אתה מוסיף לפחות כמה חברים חדשים, אך מצד שני בטוח שעוד רגע כבר לא יהיה את מי להוסיף – פשוט נראה שלכולם כבר שם.
• וכשאתה מוצא מישהו חדש להוסיף, אתה בטוח כבר מכיר לפחות שליש (אם לא יותר) מהחברים שיש לו כיום באתר.
• כמובן שרק לאחוז בודד מהחברים שלך, יש יותר חברים באתר מאשר שיש לך.
• ואתה מכיר לפחות עשרה אנשים שהספיקו להצהיר "אני לא נרשם לאתר המשוקץ הזה!", אך נכנעו כעבור מספר שבועות.
• התרגלת כל כך לזהות אנשים לפי התמונות שהם מעלים (או מעלים בשבילם) לאתר, שבפגישות אמיתיות אתה לא מבין לאיפה נעלמו משקפי השמש שלהם, השיער המוזר או שאר אפקטים של פוטושופ שלא באמת קיימים במציאות.
• באמת, שמתם לב שרוב תמונות הפרופיל מכילות משקפי שמש ו/או בובה כלשהי (רצוי של בובספוג)? מסתבר שמישהו כבר חשב על זה לפנינו:
• בהמשך לאותו סעיף, כשאתה עובר על תמונות במחשב, אתה מזיז את העכבר עליהן די לזהות את האנשים – ולא מבין למה לא קופץ ריבוע עם השם של הבנאדם שבתמונה.
• ובכלל, במפגשים חברתיים למיניהם – אם שואלים אותך מי אתה, או מאיפה – לא צריך להעיד על העיר או העיסוק שמהם אתה מגיע, כי כל מה שמגדיר אותך זה הקבוצות שפתחת באתר.
• שלא לדבר על קבוצות שאחרים פתחו על שמך.
• וכמובן שברגע שאתה מתחיל תחביב חדש, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להצטרף לקבוצה המתאימה בנושא (או לפתוח כזו). אפילו אם מדובר בתחביב זוטר כמו שינה או ליטוף אלפקות.
• כבר מזמן גילית שאי אפשר להצטרף ליותר מ- 200 קבוצות:



• חוץ מזה, אין לך בעיה להוסיף גם חברים שלא ברור מי באמת עומד מאחורי הפרופיל שלהם. אלא אם כן אתה גר במרוקו.
• וכמובן שגם עשית כל מבחן אפשרי – כי מי צריך תואר אקדמאי כשאתה כבר יודע איזה צבע אתה, מה היית היית בגלגול הקודם, ואיזו חיית מחמד הכי תתאים לך. נראה שהדבר היחיד שחסר אחרי כל זה, היא אפליקציה שתלמד את ההורים איך להשתמש בוידאו הביתי.
• אתה צוחק ממשחקי המילים הכי מטופשים (הגיוני, אחרת לא היית קורא [או כותב] כאן):



• יש לך קטגוריה בבלוג, שמיועדת אך ורק לפוסטים על פייסבוק. לחילופין, קבוצה נפרדת במסנג'ר, המיועדת לאנשים שהכרת רק דרך האתר הזה.
• ואם כל זה לא מספיק לכם, אז לאחרונה גם הילה, לירון, האיש, Ynet ואפילו עידו קינן כתבו על הנושא.

ולסיום, רק עוד סרטון פארודיה אחד, בשביל הקינוח (אם אהבתם, יש עוד כמה בטור של נענע בנושא):

תזכורת זה

כשרוצים לוודא שמישהו בכלל קורא את מסמך-עשרות-העמודים שכתבת, יש קטע כזה, שמכניסים כל מיני משפטים ו/או מילים לא הגיוניות – תקועות סתם כך, באמצע המסמך. יש המתחכמים עוד יותר, ומכניסים מפרים לאהגיוניים בגראפים, משפטים שלמעשה סותרים את מה שנאמר רגע לפני כן, ועוד כל מיני שטויות שכאלו.

יום אחד (כלומר, תקופה של כמה חודשים, שתתרחש איפשהו בין עוד חצי שנה לבין עוד שנה וחצי, כנראה) כשאטייל ברחבי העולם, אשלח יחד עם כל התמונות המדהימות-מהממות של נופי חוצלארץ שתמיד שולחים לחברים/משפחה, גם כמה תמונות שצולמו בעצם בארץ. נראה מי ישים לב.
ואל תדאגו, גם אתם תקבלו אותן.. איכשהו. רק שהבלוג ימשיך לחיות עד אז

בימים ההם, בזמן הזה

"פרשה חדשה מזעזעת את המדינה! תחקיר חדש חושף: נערים בגילאים 15-20 סוחרים בגזוז, בהיקף שטרם נראה כמותו מעולם.

משקאות הגזוז השונים מיובאים לארצנו מזה מספר חודשים, ונראה שבזמן הקצר הזה הם הספיקו כבר לצבור אהדה רבה בקרב כלל האוכלוסיה. לפני מספר שבועות התגלתה תופעה חדשה, של צעירים אשר נפגשים בבתיהם ושותים את המשקה המרענן, לצד משחקי קלפים סוערים במיוחד. לפי דיווחים שונים, שהתקבלו מאזרחים מודאגים בכל רחבי המדינה, מפגשים אלו לעיתים מובילים להתפרעות וגילויי אלימות שונים, בין אם פיזיים ובין אם מילוליים, בקרב הנערים והנערות. עקב כך, עלתה הצעה בכנסת להגביל את גיל המינימום למכירת משקה זה – אך טרם התקבלה החלטה סופית בנושא.

אולם, כפי שמתגלה בפרשה חדשה זו, נראה כי הצעירים שבינינו כבר מתכוננים לשלב שבו החוק יעבור: מסתבר, כי חבורה המונה עשרות ילדים מכל רחבי גוש דן, הפעילה רשת ענפה אשר מכרה את המשקה המוגז לנערים אחרים, ועוד במחיר מופקע במיוחד. כפי שחושף כתבנו, הנערים השתמשו בקווי הטלפון של חברת בזק כדי לתקשר זה עם זה, וכך התגברו על קושי המרחק. את הקשר עם הלקוחות ניהלו על פי רוב הנערים המבוגרים יותר שבחבורה, שכן רק הם מורשים לנהוג בכלי רכב ממונעים. ואם הנכם סבורים כי התיאור עד כה אינו חמור דיו, הרי שלכך מתווספת עבירה נוספת: מכיוון שבחלק ניכר מהבתים עדיין לא הותקנו קווי-טלפון סדירים, חלק מהשיחות התבצעו באמצעות חיבור פיראטי למרכזיות של חברת 'בזק' – אשר עד לרגע כתיבת המאמר, לא התקבלה תגובתם בנושא.

לאחר שנעצרו הנערים, טענו להגנתם כי כל שאיפתם היתה לבלות בנעימים עם החברים, ולא התכוונו להרע לאף אחד. אין ספק, כי ללא קווי הטלפון ואמצעי התחבורה, אשר נעשו זולים וזמינים יותר מבעבר, פרשה שכזו לא היתה מגיעה כלל למימדים שכאלו. האם אנו צפויים לחזות בעתיד במקרים נוספים, בהם נערים צעירים מדרדרים את רמות המוסר תוך ניצול קר של מיטב הטכנולוגיה העומדת לרשותם? אין לדעת.. "

—

עבירה על החוק היא פשע לכל דבר, ללא קשר למניעים או לכוונות המקוריות של הפושע. אבל התיאור למעלה נשמע קצת.. ובכן, פשוט מגוחך, נכון? (ולמען הסר ספק- בדיתי אותו ממוחי בלבד, עם מספר תוספות של ladychopsticks)

נראה כי עיתונאים שמחפשים כותרות רעשניות, או סתם אנשים צרי מוחין, מתקשים להודות בכך שהטכנולוגיה טובה לנו (וכשאני אומר "לנו" אני מתכוון לכלל האנושות, או משהו מפוצץ וקיטשי שכזה) לא פחות משהיא מזיקה לנו, ולהפך. כשהאדם שולט ביצירותיו, אין הוא יכול להאשים אותן בכך שדרדרו אותו – בסופו של דבר, הכל נמצא בשליטתנו, לטוב ולרע.
דגלאס אדאמס ז"ל, אשר מחזיק כרגע בתואר הבלתי מעורער "הסופר האהוב עלי ביותר בכל הזמנים" (מצד שני, אני מתבייש להודות שאיני קורא יותר מדי ספרים), ניסח זאת בצורה מדויקת וחדה כשאמר:

Anything that is in the world when you're born is normal and ordinary and is just a natural part of the way the world works.
Anything that's invented between when you're fifteen and thirty-five is new and exciting and revolutionary and you can probably get a career in it.
Anything invented after you're thirty-five is against the natural order of things.

אם כן, מה יחשבו עלינו בעוד כמה עשורים? האם הם יצחקו בלעג רב, או שנושאים כמו אלו רק יחמירו? אני מקווה שנקבל קצת פרופורציה, או לפחות נמצא דברים חדשים להתלונן עליהם, כמו כל פולני טוב. ואגב, אם כבר מדברים, אז גם עידן זיירמן כתב משהו על התופעה המגוחכת הזו.

אפילו עוד יותר תהיות על המקום עלינו

נראה שזה הולך להיות סופ"ש של פוסטי-המשך.. ואם כבר, אז כבר. בעקבות ההצלחה של שני הפוסטים הקודמים בנושא, הנה עוד כמה תהיות – חלקן מוזרות יותר, וחלקן מוזרות אפילו עוד יותר:

• חיל של זונות זה חלזונות?
  (תודה לרב חובל)

• כשמישהו מקבל סיווג.. אז הוא בעצם מסדווג?

• יש לנו כנסת, נשיא וממשלה.. אז למה כל דבר מטעם המדינה הוא ממלכתי?

• כשהיינו ילדים, לימדו אותנו שלא מנומס להצביע. אז למה עכשיו כל המתכנתים משתמשים ב- pointers?

• אם פעולת ההקאה היא תמיד כלפי מטה, למה אומרים to throw up?

• ואם באנגלית עסקינן, איך זה שאף אחד עדיין לא המציא תה להרזיה בשם דיאט-tea? (יש לקרוא: דיאטטי)

• מה יש לוויל סמית' יותר- דקות משחק, או ספונסרים?
  אם לשפוט לפי "אני, רובוט" ו- "אני אגדה" (הממ.. מישהו מזהה תבנית בשמות הסרטים?), אני לא ממש בטוח כבר.

• כשמדברים בפלאפון, ולפעמים לוחצים בטעות על מקשי הספרות תוך כדי השיחה.. אז בעצם מצפצפים על הצד השני?

• איך זה, שאף אחד עדיין לא הקים ישוב בשם עין-עלמה?
  (ואם לא הבנתם, תקראו את זה בקול רם)

• אם ליטר מים שוקל קילו, כמה שוקל ליטר של מים כבדים?

• אחרי שערפד נושך מישהי.. הוא עף לספר לחבר'ה?

• תמיד כשמסבירים על הגלגולים ההיסטוריים של מילים או ביטויים, ומאיפה הם מגיעים, בסופו של דבר רוב המילים מגיעות משורש לטיני כלשהו – אבל מאיפה המילה הלטינית הגיעה, בעצם?

• נראה לכם שאילתים שטסים לחו"ל, הם עוברים בדיוטי פרי? ומה עם סוכני מוסד?

• כשכבש מתחיל עם כבשה, הוא שואל אותה "אז מתי רועים אותך?"

• אם מישהו כל הזמן רק רוצה לרבוץ מול הטלויזיה, זה אומר שהוא בטט-הכרה?

• בעצם, כשחושבים על זה קצת.. נראה לי שכל העולם הזה בטטה קרה.

עוד כמה תהיות על המקום עלינו

בעקבות ההצלחה של הפוסט הקודם, הנה עוד כמה נקודות:

• אם בסופר יש הנחות, למה בבית זונות אין אנחות? (ולא, לא באמת בדקתי את הנושא)

• אם משקפיים ומסכים של פלאפונים/אייפודים/וכו' מנקים עם מטלית מיוחדת כזו.. עם מה מנקים את המטלית?

• אם זורים (או נמנעים מכך) מלח על פצעים – מה שמים על עקיצות של יתושים? (תודה למיטל)

• נכון יש את הקטע הזה, שבקורסים צבאיים החניכים המצטיינים מקבלים את הכומתה/סיכה/סמל/שתן של המפקדים שלהם? עכשיו, אם המפקדים עושים יותר ממחזור אחד, אז מה הם נותנים בפעם הבאה?

• אם כספומט נותן כסף, ו-וידאומט נותן וידאו.. מה עושה סוציומט? (תודה למיטל, שוב)

• במצלמפונים של היום אפשר לעשות אפקטים שגורמים לתמונה להראות "כמו פעם" (חום-צהוב כזה), גווני אפור וכדומה. אבל בעצם, גם כשמצלמים רגיל האיכות לא משהו – צבעים דהויים, תמונה מרוחה, וכדומה. נראה לכם שבעוד כמה שנים, כשהם סוף סוף ישתפרו, יהיה אפקט "כמו המצלמפונים של פעם"?

• אם באוסטרליה המים באסלה יורדים בכיוון ההפוך, מה זה אומר לגבי השימוש בברגים? והאם זה משפיע על חוקי הפיזיקה? (תודה לרב חובל ויוני)

• אומרים שכל שנה צריך להתחסן מחדש נגד שפעת, כי הנגיף עובר מוטציה. אבל אם זה נכון, אז מי הקורבן שמשלם את המחיר בכל שנה מחדש, כדי שיבנו עליו את החיסון?

• כשמוכר אבטיחים משגיח על הדוכן של עצמו, אפשר להגיד שהוא בעצם מאבטח?

• נכון יש את המחקרים האלה, שאומרים להשמיע מוזיקה קלאסית לתינוקות כי זה מפתח את החשיבה, יצירתיות וכו' – אז מה יקרה אם נשמיע להם מוזיקה (לא פיצוצים, רק מוזיקת רקע) של משחקי מחשב?

• כשזובין מהטה שומר נתונים, זה בעצם Mehta-Data?

• ולמה לעזאזל אי אפשר לחפש משהו, כל דבר, בגוגל-תמונות, מבלי להגיע לתמונות פורנו כבר בעמוד החמישי (וזה עוד במקרה הטוב)?