שפוי במחלוקת

31 12 2007

בשבועות האחרונים נראה שזאת כבר ממש מגיפה, אבל מהסוג הטוב. כן כן, גבירותיי ורבותיי – בלוג נוסף מצטרף לשכונה. אבל כמו תמיד, לא מדובר ב"סתם עוד בלוג", אלא כזה שאתם הולכים להנות מכל רגע ורגע בו.

לא ממש ברור כיצד הוא מצליח לעשות את זה, אבל נראה שבכל פעם מחדש הוא שולף מהמותן בדיחה חדשה, אדפטציה להומור ידוע אך בגרסה מקומית, ואפילו כשנראה לכם שכבר ראיתם וצחקתם מהכל – תסמכו עליו שיצליח להפתיע אותכם שוב ושוב, בכל פעם מחדש (ולא רק ע"ג דפי הבלוג). אז אחרי אחרי שכבר המלצתי לכם על גנום, פילה ועוד כמה, כעת הגיע תורו של יאיר (אבל הוא מעדיף שתקראו לו פשוט- יאיא). והוא אפילו גנב ממני את האיקונים לעדכונים במייל/רסס, החצוף הזה.

ואם כבר מדברים על בלוגים, הומור וכיוצא בזאת, ראוי להזכיר שחגילר (זה שכותב ומצייר את דוגי ליברצם) חזר לעדכן את "שסק", שם הוא כותב על קומיקס, עיתונות ישראלית בעשורים הקודמים ועוד כל מיני דברים מוזרים שכאלו.

תבלו!





אומנות ניגוב החומוס

29 12 2007

אימרה ידועה אומרת, ש- If you can't fit it on a bumper sticker, it's not a philosophy .
אז בעקבות הקמפיין האחרון ששוטף את מיטב האוטובוסים בארצנו, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן גם לגרסה המקומית:

ישראלי אמיתי? (לחצו להגדלה)

ולגבי הנושא עצמו, במשפט אחד קצר: אני לא באמת מאמין שזו הדרך הנכונה לנסות להשפיע על פלח בציבור, שממילא לא אכפת לו מהדעות שלך עליו (מעין "הביצה והתרנגולת" שכזה), אבל זה כבר נושא לדיון נפרד.

עריכה למחרת: שכחתי להוסיף, שהפונטים (איך לא) הם מהאתר של בן





היפופוטם גדול

27 12 2007

חודש אחד, ובו ארבע הקרנות. זה מה שחברי "היפופוטם" תכננו לסרט שהפיקו, כתבו וביימו- הלא הוא "המוסד הסגור", כאשר התחילו להציג אותו בקיץ האחרון. נראה שאפילו בדמיונם הפרוע ביותר, לא שיערו כי ימלאו אולמות שלמים, שבוע אחר שבוע אחר שבוע.. במשך חצי שנה, וזה לא כולל הקרנות נוספות בצפון, בירושלים ואפילו בשדרות. מצד שני, נראה שדמיונם כל כך פרוע, שאולי הם דמיינו גם את זה.

בכל מקרה, מה שרציתי לספר לכם הוא שביום שישי הקרוב (כן, זה מחר. או היום, תלוי מתי אתם קוראים את הפוסט הזה) הם יחגגו יומולדת מספר-כלשהו להיפופוטם, וחצי שנה להקרנות המוסד הסגור. למי שלא מכיר או זוכר במה מדובר, מוזמן להזכר בפוסטים שלי בנושא. אם אתם לא סומכים עלי, אולי תרצו לראות את הביקורות של מעריב, ידיעות (עם גידי אורשר!), פנאי פלוס, עיתון "העיר", אתר עין הדג, לונדון וקירשנבאום מצטרפים, ולבסוף גם וואלה ואפילו נענע מפרגנים. אה, ויש גם קבוצה בפייסבוק! (שהוקמה ע"י עבדכם הנאמן)

למי מכם שכבר ראו את הסרט, אוסיף ואומר כי בשבועות האחרונים התווספה קבלת קהל מיוחדת לפני הסרט- כאשר היוצרים בכבודם ובעצמם קיבלו את פניהם של המגיעים להקרנות בשבועות האחרונים (והבאים), תוך כדי שהם מחקים דמויות ממערכונים ידועים של היפופוטם. כחימום לסרט, מוקרנים מספר מערכוני היפופוטם ידועים, וניתן גם לדבר עם היוצרים (או לפחות עם הצד הפחות שפוי שלהם), להצטלם עם הבובות של שועלי ופיתה, ואפילו לקבל חתימה של גברים אמיתיים:

עם שועלי ופיתה . זה, יש לו גלובוס, הוא גבר!

ואם זה עדיין לא מספיק, אז לכבוד המאורע של שישי הקרוב (יומולדת להיפופוטם ולמוסד הסגור), השגעון צפוי להגיע לשיא חדש. כמו כן, מקורות יודעי דבר טוענים כי להקרנה הקרובה יגיעו גם כמה עיתונאים, כדי לסקר את התופעה ההזויה הזו.

אז.. שישי, 23:15, בסינמטק תל אביב
(מומלץ להזמין כרטיסים מראש)





מה עשיתי בקיץ האחרון

25 12 2007

בעקבות מגוון ועומק התגובות שקיבלתי לפוסט הקודם (חלקן הגיעו אלי באופן פרטי, ולא ע"ג דפי הבלוג), ברצוני להבהיר ולהתייחס למספר נקודות שעלו כאן. על מנת לעשות זאת בצורה הברורה והנוחה ביותר, בחרתי הפעם במבנה של "שאלה ותשובה", או לפחות משהו דומה לזה.

אוכלוסיות רבות תרמו ללחימה, לא חייבים להיות קרביים כדי לתרום, ישנן מגוון של דרכים לתרום למערכה הכוללת, וכו'.
בהחלט. ציינתי זאת מפורשות בפוסט הקודם, אך אולי זה לא היה ברור מספיק, או שחלקכם פשוט חולקים על דעתי (שזה כמובן, גם מקובל. דמוקרטיה, כמו שאומרים), וסתם הנחתי שזה מה שהבנתם ממני.
בכל מקרה- איני מבדיל, בשום צורה שהיא, בין האוכלוסיות השונות אשר תרמו למאמץ – החל מהלוחמים בשטח, דרך כל מי שסיפק להם מידע ותמיכה בזמן אמת, ועד לאזרחים שהתנדבו לעזור בעורף, או פשוט נשארו בבתיהם והמשיכו (עד כמה שאפשר) באורח החיים, אף על פי שהיו בטווח הטילים במשך שבועות ארוכים מאוד.
כולם, מבחינתי, הראו רוח לחימה, אחדות, רעות ונחישות – על אף הקשיים הרבים שעלו בדרך – ועל כן, כולם ראויים לאותו הכבוד ולאותה הוקרת התודה. אך כעת נשאלת השאלה, האם זו הוקרה מספקת? בכך אגע בנקודות הבאות.

תרומה לא תמיד צריכה להיות ישירה, אל תתבייש גם אם תפקידך נראה קטן בתוך המערכה הענקית.
אל תדאגו לי, תודה. אם הייתי מתבייש בעבודתי, כבר מזמן לא הייתי בצבא. מי מכם שמכיר אותי, יודעים כי היו לי כבר מספיק הזדמנויות לצאת מהמערכת, ולמרות הכל בחרתי להמשיך בה, לפחות כרגע.
אז תודה רבה לצה"ל, על שהכיר בי כחייל במערכה הגדולה הזו, אך אני מעדיף לשים את הכבוד הזה בצד. פשוט מאוד: איני סבור כי העבודה אותה ביצעתי, תרמה באופן ישיר או ניכר לאותה המערכה, וגם את הנקודה הזו אמרתי דיי במפורש בפוסט הקודם. וכל זאת, אגב, נובע דווקא מהערכה רבה כלפי האות, וכלפי מה שהוא מסמל בשבילי (על כך עוד אפרט מעט בהמשך), ולא מתוך בוז אליו.

העיטור מבזה את העונדים אותו, בעיקר בגלל התנהלות כושלת של הדרגים העליונים, בזמן ולאחר המלחמה.
אפשר לקטר הרבה, מעתה ועד הודעה חדשה- על האסטרטגיה, על הכלים שכן או לא הופעלו, על התזמון, על חלוקת הכוחות ועוד ועוד. אנשים אוהבים לקטר, רק תן להם סיבה הכי קטנה והם יקטרו לך עד אין קץ.
עם כמה שהאזרח (ועוד יותר מכך- העיתונאי) הישראלי רוצה ואוהב לחשוב שהוא תמיד הכי מעודכן ויודע הכל, עדיין רב הנסתר על הגלוי, וקטונו מלשפוט – בשביל זה, להזכירכם, יש ועדה.
בכל מקרה, גם אם מסקנות הועדה יהיו נוראיות, וכל ההנהגה תיאלץ להתפטר – האם יש בכך בכדי לבטל את הישגיו של החייל הפשוט, או המפקד בשטח? מבחינתי, עיטור זה מסמל, מעל לכל, את חלקו של החייל הפשוט אך הנחוש במערכה הגדולה, על אף כל הקשיים. ועל כן, אני חושב שטענה זו כלל אינה רלוונטית כאן.

חתיכת הפלסטיק הזו, היא בסופו של דבר כסת"ח של ההנהגה, ותו לא.
כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, יש אשר רואים את העיטור בתור פרס ניחומים, מעין "תהיה חייל טוב ותשתוק". אך אני מזכיר לכם, שזו אינה הפעם הראשונה שבה מתייחסים בבוז לאות הוקרה- תאמינו או לא, זה כבר קרה במלחמות עבר (הפעם אין לי לינק, אז תצטרכו לסמוך עלי שזה היה כתוב בעיתונים מתישהו החודש). סביר להניח, שגם אז נשמעו קולות דומים להיום, אך כיום נראה שכולם מסתכלים בכבוד והערכה רבים, כלפי אותם האותו בדיוק, וכלפי העונדים אותם. אז מה זה אומר עלינו, או על ההיסטוריה, בעצם?
בסופו של דבר, צה"ל, בניגוד לצבאות המקיפים אותנו, לא נוהג להתפאר באותות ובעיטורים על ימין ועל שמאל – אז כשכבר מוציאים אחד כזה, כנראה שכן יש לו עדיין משמעות. אין לנו הרבה משאבים, וזו כנראה הדרך ה.. יעילה ביותר, אם ניתן לקרוא לה כך, להוקיר תודה למי שבאמת מגיע לו.
מצד שני, הייתי מעדיף לראות את ההוקרה מגיעה לידי ביטוי גם במישורים פרקטיים יותר, כמו הטבות אמיתיות למילואמניקים. למשל.

גם אם אינך מסכים או מרגיש ראוי לקבלת העיטור, ענוד אותו – לאות כבוד וזכרון, למען הדורות הבאים!
האם על כל לקח שלמדתי, על כל אדם שנפל בקרב, עם כל הצער והיגון שבדבר, עלי לשאת אות? ישנן הרבה דרכים להראות כבוד או זכרון, בין אם כלפי אירוע מסוים, או אדם שנהרג. אך בסופו של דבר, אני מאמין כי אדם נמדד במעשיו, ולא בעיטוריו או דרגותיו.
אם ארצה להראות שלמדתי משהו, איישם זאת במעשיי, אשתף זאת עם הקולגות שלי וכיוב' – בזמן ובמקום אשר יתאים לכך. העיטור, מבחינתי, מסמל משהו אחר לגמרי, וזאת כבר הסברתי מקודם, בעצם.

מסתכלים על המלחמה הזו אחרת, כי לא היתה הרגשה של סכנה אמיתית.
הנקודה אשר נוסחה היטב בתגובתו של עומר, היא למעשה היחידה שלא חשבתי עליה או צפיתי אותה מראש. אך ברור שיש לי מה להגיד בנושא, ואל תשחקו לי אותה מופתעים.
כמו רוב הדברים שנאמרו, גם טענה זו מסובכת וסבוכה בתוך עצמה. כביכול, נראה כי באמת לא נשקפה סכנה קיומית לישראל, וזאת בניגוד לרוב (אם לא כל) מלחמות העבר. כמו שהוכחנו בעצמנו באותו קיץ, מלחמות לא מנצחים עם כוחות אוויריים בלבד, ולא משנה כמה עוצמתיים הם – ה"בשר" האמיתי (תרתי משמע?) נמצא בפעולות המבוצעות על גבי הקרקע. אם כן, אפשר להגיד כי גם אם התרחיש אשר תואר בזמנו בתור "הגרוע מכל" היה מתממש (כלומר, היו נופלים טילים ו/או נב"ק במרכז הארץ), זה אמנם היה יוצר תקדים, פוגע באי-אילו אוכלוסיות ואולי אף בחלק מהמתקנים האסטרטגיים שלנו, אך לא צריך להסחף ולגרור זאת עד כדי פשיטת רגל של ההנהגה, ועוד במהלך המלחמה עצמה.
מצד שני, ואני לא פסיכולוג, אבל פגיעה בעורף יכולה לפגוע בצורה קשה מאוד במוטיבציה של הכוחות הלוחמים, אשר ירגישו כי כל מאמציהם נעשים לריק (או להפך, לגרום להם להתאמץ אפילו עוד יותר).
בכל מקרה, זו לא הפואנטה האמיתית בסיפור. כפי שאני הרגשתי זאת, נראה כי תחושת המתח, בזמן הלחימה וגם לאחר הפסקת האש, נבעה מפחד מצד אחד, ותחושת אכזבה מצד שני. פחד, מפני הידרדרות כלל-איזורית, אשר תסחוף איתה עוד מדינות חזקות ומבוססות, והרי שכאן כבר נמצאת סכנה קיומית, ועוד איך. חששות אלו לא התממשו, אז למה נראה שיצאנו מהלחימה עם תחושה כה חמוצה? לדעתי, הסיבה העיקרית היא תחושת אכזבה מצה"ל הגדול, אשר לא מצליח למחוץ את הג'וקים שמתחבאים אי שם, בדרום לבנון.

אז איך מודדים, והאם יש כזה דבר, נצחון במלחמה?
בחייכם, מה אני נראה לכם פה? ההיסטוריה אינה אובייקטיבית באמת, ורק בעוד כמה עשורים נוכל לדעת כיצד יראו אותנו היום, מתוך העתיד.
בין אם השמדנו כך, או לא השמדנו אחרת, בסופו של דבר כל הצדדים נמצאים במירוץ חימוש והתגוננות שאת סיומו קשה להעריך (אם בכלל יקרה דבר שכזה, אי פעם). מה שהושמד בעבר, יחזור בדרך אחרת בהמשך (בין אם זה יקח יותר זמן, או פחות זמן), ואף בתצורה חזקה וקטלנית הרבה יותר – בשני הצדדים.
כל שנותר לנו כעת, הוא להפנים את הלקחים, ולדאוג שהטעויות שנעשו לא יחזרו על עצמן. לא ברמה הטקטית-נקודתית, אלא ברמה הכוללת. דרך חשיבה שונה, אסטרטגיה אם תרצו. אך איני גנרל קרבות, ומי כמוכם יודע, שבצבא כמו שלנו קשה פי כמה ליישם המלצות שכאלו.

פעם הסתכלו על מלחמת יום הכיפורים כטרגדיה נוראה, היום זה כבר נתפש אחרת.
בנאדם, איפה אתה חי? שלושה עשורים עברו, ואנחנו עדיין מלקקים את הפצעים מאז.

וזהו, להפעם.
מקווה שלא פספסתי אף נקודה עיקרית שעלתה בדיון לפוסט הקודם, ושהבהרתי את שהיה לא ברור. כפי שרשמתי בסיום הפוסט הקודם- יש הראויים לכך יותר, יש הראויים פחות, ויש כאלו שאינם מעוניינים בכך, פשוט. אל לנו לקבוע מי הוא מי, או לשפוט את דעתם. איש הישר בעיניו יעשה.





מה עשית בקיץ האחרון?

20 12 2007

או יותר נכון, בקיץ הלפני-אחרון. זה של 2006, עם הרבה מאוד פיצוצים בצפון, אתם יודעים.
קצת לפני שהכל התפוצץ (תרתי משמע), סומנתי מראש (אחרי מאמצים רבים) לצאת לקדנציה אחת, יחסית קצרה, של הדרכה. וכך, אם לקצר תהליכים, מצאתי את עצמי מעביר את מיטב חודשי הקיץ ההוא בבה"ד, בין אם בהכנה לקראת התפקיד, ובין אם בזמן התפקיד עצמו – כל זאת, בזמן שמספר בלתי מבוטל מחבריי הקרובים עשו לילות כימים הן בעזה וסביבתה, והן בגזרת הצפון.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שיש לי חרטות בקשר לאותה תקופת הדרכה נפלאה. אני באמת ובתמים מאמין כי האנשים עצמם הם הנכס היקר ביותר (ואולי גם היחידי) שעומד לרשותנו – ועל כן, אין השקעה אסטרטגית חשובה יותר מהכשרת דור העתיד, זה שיגן עלינו גם אחרי שאנחנו נעבור לעולם שמלא בהייטק. וזו גם לא סוגיה של השקעה: את כמות השעות שישנתי ברוב ימות השבוע, ניתן היה לספור על יד אחת, ולפעמים להשאר עם עודף (ואל תדאגו, אף אחד לא הכריח אותי לכך, וגם לא ציפיתי להכרת תודה מאף אחד).

אך בשורה התחתונה, נראה כי חלקי היחיד במלחמה הסתכם בשלושה ימי "טיול" על חשבון הצבא, במהלכם סיירנו במשך שעות רבות בשדות ופרדסים, על מנת לוודא כי הם בטוחים לשמוש, וחס וחלילה לא נשארו באיזור פגזים או שאריות מתכת כשלהן. זו לא היתה משימה קלה, אך להשוות זאת לחיילים שנלחמו בשטח, בתנאים איומים ונוראיים, וקיפחו את חייהם וחיי חבריהם – או אפילו לאלו שנשארו במשרד, לעבוד במרץ וללא הפסקה, על מנת לתמוך ככל הניתן בחזית (וגם בתושבים שבעורף) – זה פשוט מגוחך.

יש שיטענו, כי תרומה לא בהכרח נמדדת לפי מעשייך ברגע האמת, אלא יש גם עניין של השקעה מראש, ולטווח רחוק. הם אומרים, כי גם הדברים אשר עשיתי במספר שנות שירותי שקדמו למלחמה תרמו לא מעט, בין אם ישירות וכחלק מהעבודה השוטפת ביחידתי (לדוגמא, כאשר דבר אשר עבדת עליו בעבר, הביא תוצרים גם בזמן המלחמה), ובין אם בעקיפין ("אם אתה עושה את הדבר האחר שהוא חשוב בפני עצמו אך לא קשור למערכה, אז זה נותן למישהו נוסף אפשרות לעזור במקום לעשות את מה שאתה בעצם עושה".. סוג של פרדוקס/לופ שכזה), תרמו רבות למאמץ הכולל. גם כאן, אני שלם וגאה בעבודה שעשיתי בשנים האחרונות, אך עדיין אין זה משכנע אותי מספיק.

אני יודע, כל הקטע של מי ראוי ומי לא, הוא נושא בעייתי ביותר. שהרי כיצד, וע"י מי בדיוק, ניתן להחליט מי תרם יותר, ומי פחות? איפה שמים את הגבול שבין מי שהשתתף פרקטית ופיזית בלחימה, לבין מי שתמך, לבין מי שתמך בתומכים, וכך הלאה? והאם זה משנה בכלל? כנראה שלא. הרבה "עובדות" הן סובייקטיביות בהתאם למי שמספר אותן, ולא רוצים להגיע חס וחלילה למצב שבו מישהו ירגיש כי השקיע מאמצים רבים, ולא זכה לתגמול המינימלי של קבלת האות. לכן, צריך להשלים עם העובדה שצה"ל, מתוקף היותו ארגון צבאי, ממלכתי (מן הסתם) ובירוקרטי מאוד, סובל מהרבה מאוד בעיות שקשה לנער אותן, וזו רק אחת מהן. חוץ מזה, שלפי השמועות בכלי התקשורת, נראה כי הלוחמים הם כנראה האוכלוסייה אשר הכי מתביישת במילא לענוד את העיטור, ומי נשאר חוץ מהם?

וכל זאת, מבלי להכנס בכלל לכל הביקורת הכבדה שניטחה על דרגים הפיקוד הגבוהים ביותר, הן בממשלה והן במטכ"ל, בעקבות אותה המלחמה. קשה לי לדמיין את הלוחם אשר יענוד את הסיכה, שמזכירה את המלחמה שבה נהרגו חבריו הקרובים והטובים ביותר. יתכן, שמעבר להכרת התודה הפלסטית והמזוייפת שהמדינה מעניקה לטובי בניה, שעיטור זה ישמש בסופו של דבר כסמל של פז"מ, של ותק בצבא. ומי שישארו איתו לאורך זמן, הם לא בהכרח אלו שהכי ראויים אליו, אלא רק אלו שהצבא יצליח להמשיך ולהחזיק בין שורותיו. ואולי, רק אולי, זהו גורלו של כל עיטור.

איני מתכוון להטיף כאן, אלא רק להביע את דעתי האישית בנושא, כדי ש(אולי)כל אחד יחשוב עם עצמו, לגבי תרומתו למערכה הכוללת. יחד עם זאת, אינני מתכוון לענוד את העיטור אשר קיבלתי השבוע, ולו פעם אחת. הוא ישאר במגירה, ואולי יום אחד יהיה מה להראות לנכדים. את הכבוד (המפוקפק?) אני משאיר לאלו שבאמת מגיע להם, הרבה יותר ממני. ואם הם יחליטו שלא לענוד אותו, זוהי זכותם המלאה, ועלינו לכבד ולהבין זאת.

עיטור מלחמת לבנון השניה - לחצו להגדלה

ורק תהיה קטנה נוספת לסיום- מעניין כמה ימים (או מקסימום שבועות) יעברו, עד שמישהו יציע את זה למכירה ב- eBay ..





הראו את עצמכם

17 12 2007

חדי העין והקוראים המושבעים שביניכם, בוודאי שמו לב לדבר חדש בבלוג. השבוע הפעלתי (לאחר שבלוגלי איפשרו זאת, למרות שלא נרשם על כך בשום הודעה רשמית) שירות בשם Gravatar, אשר מאפשר להציג תמונה קטנה לצד כל תגובה בבלוג, לפי בחירת כותב/ת התגובה. כן, ממש כמו במסנג'ר (תמונה זו מכונה "אבאטר" בשפת האינטרנט).

החדשות העוד יותר טובות הן, שאינכם צריכים להרשם לבלוגלי על מנת להעלות תמונה שתהיה צמודה לתגובה שלכם – כל שעליכם לעשות הוא להרשם לאתר הזה עם כתובת המייל שעימה אתם מגיבים לבלוג. התמונה אשר תעלו לאתר תשוייך לכתובת המייל שבה תחפצו, ותלווה אתכם בכל בלוג או אתר אשר משתמשים ו/או תומכים בשירות זה (משמע, לא רק בבלוגלי!). כמו כן, מהיכרותי הקצרה עם האתר, נראה כי הם לא שולחים ספאם, וגם לא מעבירים הלאה את הכתובת שלכם לאף ספאמר באשר הוא.

ולמי שעדיין לא בטוח האם וכיצד להשתמש, הנה מדריך קצר ופשוט:

  1. תחילת הרשמה- יש לגלוש לכאן (הלינק נפתח בחלון חדש), ולהזין את כתובת המייל שבה אתם משתמשים כדי להגיב לבלוגים (במידה ויש יותר מאחת כזו, ניתן להוסיף כתובות לאחר השלמת ההרשמה).
  2. אישור הרשמה- אל כתובת המייל שהזנתם, ישלח בתוך מספר שניות מייל אישור, על מנת לוודא כי הכתובת שאותה רשמתם בשלב הקודם, היא אכן שלכם. במייל זה תמצאו לינק, עליו יש ללחוץ על מנת להמשיך בהרשמה.
  3. לא רוצים ספאם, כן צריך סיסמא- בלינק שיפתח, ישאלו אתכם האם אתם רוצים לקבל עדכונים קבועים על חדשות האתר. יש לבחור באפשרות השלילית (אלא אם כן זה באמת מעניין אתכם), על מנת להמשיך בהרשמה. איפשהו באיזור הזה יבקשו ממכם לבחור סיסמא – אשר תשמש אתכם במידה ותרצו להוסיף כתובות נוספות למאגר שלכם, או לשנות את התמונות המשוייכות אליהן (שימו לב כי בכל רגע נתון, ניתן לשייך רק תמונה אחת לכל כתובת מייל)
  4. הוספת תמונה למאגר- לאחר שסיימתם עם תהליך ההרשמה וההזדהות באתר, תגיעו לדף הזה, בו ניתן לראות תקציר של כתובות המייל שהזנתם באתר, ושל מאגר התמונות שעומד לרשותכם (ברגע זה, הוא עדיין אמור להיות ריק). בהמשך העמוד ישנו קישור להעלאת תמונה- ניתן להעלות לאתר תמונה ישירות מהמחשב שלכם, או מתמונה אשר כבר נמצאת ברשת. במידה והתמונה גדולה מדי, ניתן "לחתוך" ולהשתמש רק בחלק מתוכה, או להקטין אותה על מנת שתכנס בפריים המלא (כל זאת מתאפשר לאחר שתבחרו את התמונה שבה הנכם חפצים, באמצעות הממשק שבאתר).
  5. שלב אחרון חביב- אמנם העליתם את התמונה, אך כעת יש להזכיר לאתר כי אתם רוצים לשייך אותה לכתובת המייל שלכם. אם תהליך טעינת התמונה עבר בהצלחה, תחזרו כעת לדף הראשי – כל שנותר לעשות הוא ללחוץ על התמונה שזה אתה העליתם, מתוך הדף הראשי של האתר (אותו דף מהשלב הקודם) – פעולה זו אמורה לשייך את התמונה היחידה שהעליתם, לכתובת המייל שאותה הזנתם. כמובן, שניתן לחזור על השלבים מספר פעמים, על מנת לשייך מספר תמונות למספר כתובות אשר בשימושכם.
  6. זהו, זה הכל! מן הראוי לציין, כי לבלוגלי לוקח בין כמה דקות לכמה שעות להתעדכן מול השירות הנ"ל, על כן יש להמתין בסבלנות לאחר ההרשמה לאתר והשלמת כל השלבים הנ"ל, ואז תוכלו סוף סוף לראות את תמונתכם מתנוססת לצד התגובות שנכתבות בבלוג.

וכל אלו מביניכם שמקבלים את העדכונים דרך מייל, מוזמנים להגיב גם כן. הו כן, אתם יודעים שאני יודע מי אתם.

עריכה: כמה שבועות (או למעשה, כמעט שלושה חודשים) מאוחר יותר, בלוגלי פרסמו הודעה רשמית עם מדריך בנושא (כולל קישור לפוסט הנוכחי) – ניתן לראותו כאן.





300 קמ"ש, לא לוחמים

16 12 2007

בעיתוני הסופ"ש, אי שם בסוף עמודי מוסף הכלכלה (כן, האלה שאף אחד לא באמת טורח לדפדף עד לשם), ישנה כתבה על רכבת היורוסטאר, אשר נחנכה לאחרונה, לאחר השקעה רבת-שנים ושל כמה מליארדי ליש"ט. הרכבת התת-ימית הזו, אשר מלבד (ובעיקר בזכות) למהירות המדהימה שלה, מקצרת בצורה מפחידה את המרחק בין לונדון לפריז, עד לכדי שעתיים וקצת בלבד.

עד כאן הכל מלהיב, טוב, נחמד ויפה (שהרי הדשא של השכן תמיד מהיר ובטוח יותר), אך לפתע מחשבה אחת הטרידה לפתע את מנוחתי. שהרי, לא מדובר בסתם רכבת, אלא רכבת תת-מימית, אשר לחצות אותה במהירות של 300 קמ"ש לוקח יותר משעתיים. אז מה בדיוק היו עושים הפועלים שהיו צריכים לעבוד בדיוק באמצע המסלול? נראה לי ממש מבאס להתקע שעות בפקקים (שאותם הרכבת אמורה לפתור, במידה מסוימת) בדרך לעבודה, ואז ליסוע עוד שעה-שעתיים בתוך אתר הבניה (שהרי כלי התחבורה הזמינים באתר הבניה, הם בטוח איטיים ונוחים הרבה פחות מהרכבת שעתידה להיסלל), רק בשביל להתחיל את היום שלך. שלא לדבר על הזמן שלוקחת הפסקת הצהריים, ומה קורה אם פתאום מגלים ששכחו ציוד כלשהו מאחורה..