ברז חירום

29 05 2008

תארו לכם את התרחיש הבא:

אתם מגיעים לטרמינל 3 החדש (יחסית) והמשוכלל (כנ"ל), מחכים בקוצר רוח ליקירכם אשר זה עתה חזרו מטיול ממושך בארצות רחוקות. לפתע, נשמע קול מוזר, משהו בסגנון של דליפת מים. ואז, כמו בסרט אימה דל-תקציב, נחשול עצום של מים מגיח מכיוון המלתחות, ומטיח אתכם ישירות לצידו השני של אולם מקבלי הפנים.

כנראה שבדיוק בשביל מצבים שכיחים שכאלו, תכננו אדריכלי נתב"ג 2000 את הדבר הבא – סיבוב קצר, והבעיה תפתר:

נתבג 2000 - שירותים בטרמינל 3 - ברז ניתוק משתנות

מודעות פרסומת




ניסוח לא עדין

25 05 2008

הילה כבר כתבה מזמן על הצביעות הישראלית הלאומית, זו שמתגאה כשישראלי מצליח בקנה-מידה עולמי (ולא משנה אם זה אקזיט להייטק, תפקיד בסרט הוליוודי או כל דבר אחר) בו-בזמן שהיא מגנה את כשלונותיהם של שאר בניה (ואם מדובר בכאלו שהתגאתה בהם עד לא מזמן, זה בכלל מעולה).
אז מילא להיות צבוע, אבל לאן נעלמה המקוריות? שימו לב לעמוד הראשון של שני העיתונים היומיים הנפוצים ביותר בישראל, הלא הם מעריב וידיעות אחרונות:

אברם גרנט נבעט - פעמיים

אם מתעלמים מה- Mirroring (מראור?) שעשו לתמונה באחד מהעיתונים, כמו גם מהמטבע שבו השתמשו (כנראה שאחד העורכים "אופטימי" יותר מהשני בנוגע לשער הדולר), ניתן לראות כי הכיתוב זהה כמעט לחלוטין – עד כדי מספר העמוד שבו נמצאת הכתבה.

ואם זה נראה לכם תמוה, אני מזכיר לכם שכבר דיברתי על הנושא בעבר. עדיין לא מספיק? הנה כמה כותרות שהופיעו בעיתונים לאחרונה, אמיתי לחלוטין:

"טובעים בבירוקרטיה" – כותרת של כתבה במעריב, מאמצע פברואר 2008, על מאבק צוללני הקישון.

"קירחים מכאן ומכאן" – מתוך כתבה ב- Ynet, על מאבק התרופות של חולי הסרטן, פברואר 2008 גם כן.

"שלם עם עצמו" – מתוך ראיון עם ג'ון בוביט, שהתפרסם במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, 11.4.2008 (ומי שלא הבין, שיכנס לקישור – לא מומלץ לבעלי לב חלש).

"המפלצת מאוסטריה" – כותרת שחזרה על עצמה בכמעט כל עיתון או אתר אפשרי (מעריב, חדשות ערוץ 10, נענע וכדומה) בכתבה על האב המתעלל מאוסטריה, יומיים לפני יום השואה 2008 (כלומר, יום לפני ערב יום השואה).

נראה שעכשיו, כל שחסר הוא שמישהו באיזה מפעל ארגזים יפגע בתאונת עבודה – במקרה שכזה, אני צופה כי הכותרת תהיה "מוות באריזה".





אותו הומור, עשור אחר

20 05 2008

פעם, מי שהבין בטכנולוגיה, היה מעודכן על החידושים האחרונים בארצות רחוקות או בכלל התעניין בנושא – נחשב ליוצא דופן. היום, נראה כי יותר ויותר ידע טכנולוגי הופך לנחלת הכלל. תראו לי היום אדם אחד, במדינה מערבית, שהמושג "שלט רחוק" ותפעולו זרים לו, שאינו יודע להשתמש בכפתורי העכבר, או אפילו לצרוב דיסקים.

כמובן שמדובר בתהליך טבעי ומבורך, וגם הרבה מהחידושים של דורנו יחשבו בעוד כעשור לברורים מאליהם.. אך הסיבה שאני מספר זאת, היא כזו: בהמשך לפוסט הקודם – חשבתי על רעיון.. ליצור ליין של בדיחות טפשיות, מעליבות, אולי אפילו קיצוניות – אבל עם טאץ' של גיקים. משהו בסגנון "אמא שלך כל כך שמנה ש.." בגרסת שנות האלפיים.

אז מבלי לעכב אתכם, הנה מספר דוגמאות שעברו במוחי השבוע:

  • אמאש'ך כל כך טיפשה, שהייתי צריך לתת לה walkthrough לדפדפן האינטרנט.
  • אמאש'ך כל כך טיפשה, שאת כרטיס הזכרון היא מוציאה מהמצלמה רק בחדר-חושך.
  • אמאש'ך כל כך מכוערת, שאף אפקט בפוטושופ לא יכול להציל אותה.. אלא אם כן מחשיבים את Crop.
  • אמאש'ך כל כך שמנה, שהמציאו יחידת מדידה על שמה.
  • מצד שני, אמאש'ך כל כך שמנה, שאף אלגוריתם דחיסה לא מצליח להכניס אותה על דיסק..
  • .. אפילו לא על Blu-Ray.

מן הראוי לציין, שהשימוש במשפטים שכאלו הינו על אחריותכם בלבד. כמו כן, הדבר הרבה יותר משעשע כשמספרים את הבדיחות האלו ליד גיקים שיכורים (יש כזה דבר, מסתבר).
ואם יש לכם עוד כאלו – כמובן שכולנו נשמח לשמוע!





האם את/ה גיק/ית?

17 05 2008

כשאומרים לך פלטפורמה, אתה חושב על מערכת הפעלה או שפת פיתוח – לא על מרצפות או על נעליים גבוהות,

כששורות זה בקוד, ולא בסמיםועוגיות בהחלט לא מיועדות למאכל אדם,

כשמסך כחול מסמל קריסה כוללת של המערכת (לא חומר למבוגרים),

הפאנלים היחידים נמצאים ב- GUI (לא ברצפה),

אינדקס יש קודם ב- DB, ורק אחרי זה גם באנציקלופדיה,

עם עכבר מצביעים, לא מרססים – ומי בכלל צריך פד?

בחווה וגם באולם יש שרתים (לא חיות או סרטי קולנוע),

הכתובת שלך מורכבת ממספרים בלבד, שלפניהם אין שם של מישהו (שכנראה כבר מת),

בפלאש משתמשים כדי ליצור גראפיקה וקטורית (לא כדי לצלם תמונות),

כשאתה חושב שרשת היא בעצם אוסף של כבלים, אז למה שעכביש ירצה לחיות שם?

וכשאתה נתקל בבושם הזה, אי אפשר להסתיר את החיוך שעולה על פנייך:

סט אקספשן לגבר - לחצו להגדלה

אז כנראה שאת/ה גיק/ית.. מופתע





זכרון סלקטיבי?

12 05 2008

קצת באיחור, אבל בשבועיים האחרונים חלפו במוחי מספר מחשבות, שקשה היה לי להתעלם מהן. ולכן, הנה:

קודם כל- האם ערוצי החדשות משתמשים באיזשהו "גוי של צפירה" על מנת לעבור בין המצלמות, או להזיז אותן, בזמן שידור תחילת טקסי הזכרון? (הילה כבר הקדימה אותי כאן, אני מודה)

הלאה, נקודה נוספת. אם ביום כיפור, ככל שעוברות השנים, ניתן לראות יותר ויותר מכוניות (אמנם לא הרבה, אבל עדיין) שנוסעות בערים דקות ספורות לפני תחילת הצום – הרי שבימי הזכרון, שירי העצב והאבל מתחילים כבר בצהריים-שלפני. מגמה הפוכה לחלוטין, אם תשאלו אותי. מה זה אומר עלינו, אם בכלל? לא בטוח.
מצד שני, מאגר השירים הרלוונטי לימים כאלו לא גדל משמעותית משנה לשנה (וכנראה שזה סימן טוב, במובן מסוים), מה שגורם לתחנות הרדיו השונות "להוריד" את רף הקבלה לפלייליסט של ימים אלו. כך, נוצר מצב שבו השירים המושמעים ברדיו לא חייבים בהכרח להיות רלוונטים לאותו היום – העיקר שהם לא שמחים או קצביים מדי. והתוצאה? מגוון רחב יותר של שירים, אך עם הרבה פחות משמעות אמיתית העומדת מאחוריהם (הו, כמה אצילי מצידי וכו').

ואם כבר מדברים על שירים, אני חייב להודות שפתחתי סוג של.. הרגל מגונה שכזה. אולי OCD, אם תרצו. כשאף אחד לא מסתכל, אני מקשיב טוב טוב לשירים ברדיו (טוב, האמת שזה פשוט קורה בהיסח הדעת) ושם לב אילו שירים נוספו לפלייליסט העצב, השכול והדכאון – שירים שלא הושמעו, או לא היו קיימים עדיין, בשנים שעברו.
השנה, שמתי לב לשיר אחד חדש של בית הבובות (מהדיסק השני שלהם, שיצא לפני כחצי שנה), ועוד אחד של שלומי שבן (כנ"ל). שניהם דיי מוצלחים לדעתי, אבל זה כבר לא כל כך קשור לנושא.

כמו השבוע שעבר, גם פוסט זה יסתיים בהנפת הדגל ו/או התייחסות לפייסבוק, כי כבר כמה שעות שלא הזכרנו אותו וזה ממש לא בסדר:

יש דרכים טובות ויעילות הרבה יותר להראות אהבה כלפי המדינה, אבל כנראה שגם זה משהו





עם כאלו מקורבים, מי צריך עיתונאים?

11 05 2008

מתוך "מעריב" של סוף-השבוע האחרון

( כלומר, 8.5.2008 או טיפה לפני )

מקורבי אולמרט מדברים על הקרובים לאולמרט - לחצו להגדלה

אכן, פניני חוכמה. ואולי בכלל צריך לנסח מחדש פתגמים סיניים עתיקים?





יומולדת לבלוג!

8 05 2008

אפילו אני כמעט פספסתי, אבל מסתבר שרק לפני שבוע הבלוג הגיע לגיל שנה בדיוק. מי היה מאמין ששנה שלמה עבר מאז הפוסט הראשון? כנראה שככה זה כשנהנים. או מתענים. או משהו.

איני חובב "ימי שנה" למיניהם, וביחוד לא ניצול ציני שלהם (כפי שניתן להבין עוד מהפוסט הקודם), אך זוהי עדיין הזדמנות (או תירוץ, אם תרצו) לסכם תקופה, להגיד מספר מילות סיכום, להשמע דרמטי אך בטוח, ולהביט אל העתיד במבט חצוף אך בטוח (תמונת אילוסטרציה מצורפת בסיום הפוסט).
כשפתחתי את הבלוג, לא הייתי בטוח האם וכיצד זה יעבוד. האמנם יהיו ברשותי מספיק רעיונות מוזרים, השראות או סתם חומרים וקישורים – כדי לתחזק בלוג על בסיס כמעט יומי? שלא לדבר על החשש הגדול מיותר, סוג של פחד במה בגרסת שנות האלפיים- מי יכנס לבלוג, מי יגיב עליו, וכיצד?

מאז עברה שנה (וקצת), במהלכה הספקתי להביא לכם כמעט מאתיים רשומות (פוסטים) שונים ומשונים (ממוצע של כ- 16 לחודש), אשר צברו יחדיו יותר מ- 1,100 תגובות. היו תקופות מוצלחות או פוריות יותר, והיו כאלו שפחות. פוסטים באורך הגלות (לפעמים אפילו רציניים) מצד אחד, וכאלו שהסתכמו בתמונה או סטיקר מצד שני.
ואם להסתכל על עוד קצת סטטיסטיקה- חלק ניכר מהפוסטים היו בנושאים גיקיים להחריד, אך היו פה גם תכנים אקטואלים, סיפורי ארץ-ישראל, חידודי לשון או סתם קיטורים על העולם. פה ושם, השתדלתי גם לפרגן לשאר הקולגות, וגם לשתף בהתרחשויות ממקום העבודה או מהרחוב.

מלבד ציות לכללי הפיזיקה, אני מאמין שבסופו של דבר- המרכיב העיקרי לכל הצלחה נעוץ בעיקר באנשים שמניעים אותה מאחוריה, ואלו שתומכים בה מהצד – או כפי שאמרו חז"לנו, לו רק חיו עד היום: אם פוסט נכתב לבלוג, אך אף אחד לא קרא ו/או הגיבו/או אינדקס-אותו-בגוגל, האם הוא עדיין נכתב? בתחילת הדרך, היו כאן מעט מאוד קוראים קבועים – שאתם רובם הכרתי עוד מבית. אך עם הזמן צברנו תאוצה, והצטרפו אלינו עשרות קוראים נוספים. עם הזמן, חלקם הצטרפו למלאכת הכתיבה גם כן, ואילו אחרים הכרתי על הדרך, וטוב שכך.
אם כן, על מידת ההצלחה ורמת התכנים ניתן להתווכח- אך לא לגביכם, קוראים וקוראות נאמנים ונאמנות. כן כן, זה השלב שבו אתם נותנים לעצמכם טפיחה קלה על השכם, ואני עונה- "מה תודה? תגיבו!".

ולסיום- הבטחות ושאר ירקות. מה צופן לנו העתיד? חומרים, תמונות, רעיונות וסטיקרים יהיו גם יהיו, כפי שאתם כנראה כבר רגילים למצוא כאן. ישנם עוד מספר רעיונות חדשים לעיצוב הבלוג (ולא רק מבחינה גראפית-נטו), אך מכיוון שעשיה עדיפה על דיבורים והבטחות – תגלו זאת אי שם בחודשים הקרובים, אם וכאשר זה יקרה.
ונסיים, כמובטח, עם מבט אל עבר העתיד:

.מבט נועז אל עבר העתיד הלא-נודע.

נ.ב.
אתם עדיין מוזמנים להגיב, ולספר- מה הפוסט שאהבתם ביותר עד כה? כיצד מצאתם את הבלוג מלכתחילה? איזה פוסט זכור לכם לטובה, ואיזה גרם לכם לרוץ לשירותים בבהלה? מה מספר חשבון הבנק שלכם? אל תהססו, שתפו אותי ואת שאר הקוראים!