בחירות או לא להיות

9 02 2009

בימים קודרים שכאלו, אני מנסה לחשוב מה עובר בראשם של הקופירייטרים הפוליטיים בארצנו. למה הם לא מצליחים להיות קצת יותר מקוריים מקודמיהם וקודמי-קודמיהם (אולי כי זה אותה קבוצה כל הזמן?), ואם במילא נראה שאף אחד כבר לא מאמין לאף פוליטיקאי – למה לא לנסות לפחות לשעשע אותנו קצת על הדרך? אם תשאלו אותי, הסלוגן של הבחירות בארץ צריך להיות "בואו בהמוניכם, חגיגה לדמוקרטיה – אירוע של פעם בשנה!".

בכל מקרה, הנה כמה דברים שכן ראויים לציון ממערכת הבחירות שעוד רגע תגיע אל סיומה החמצמץ..

ראשית, פרסומת לשמפו כלשהו, שרכבה על גל הפרסום שקיבל הקמפיין של אהוד ברק:

לא מחפף, מחזק. לחצו להגדלה

ואם כבר מדברים על מפלגת העבודה, באמת שלא הצלחתי להבין מה הפואנטה של פרסומת ה- "חמסה חמסה" – האם מישהו שם הבין שהם הולכים לקבל כל כך מעט מנדטים הפעם, שהחל מהמקום השישי זה כבר לא ריאלי? או שאולי רק אמונות תפלות יוכלו להציל את מצבם העגום בסקרים? ואולי זה בכלל נסיון נואש לפנות לפלחים נוספים של האוכלוסיה? בכל מקרה, לשיפוטכם:

חמסה חמסה - לחצו להגדלה

מכאן נמשיך עוד שמאלה, ונגיע לכרזה המשעשעת היחידה בכל הבחירות האלו (וגם זה בקושי) – השלט הבא הודבק על מספר בלתי מבוטל של פחי זבל ברחבי תל-אביב:

מרצ נגד ביבי: יש דברים שלא ממחזרים - לחצו להגדלה

למי מכם שעדיין מתלבטים למי לתת את קולם, באתר השוואות-המחירים המפורסם זאפ הרימו דף במיוחד בשבילכם (אם כי לא ברור מה קובע את סדר הופעות המפלגות בעמוד), ואילו אתר אחר מציע לכם לשלב בין המועמדים המועדפים עליכם.  (תודה לליאור גרוסמן)

ואם אפשר, רק עוד בקשה אחת – אולי מישהו ילך כבר לנציגים של התנועה הירוקה, וישאל אותם למה הפליירים שלהם לא מודפסים על-גבי נייר ממוחזר?

למי שעדיין לא שבע מכל אלו, אגב- עידו קינן כבר כתב בשבועות האחרונים על פרסומות לבחירות בסגנון של אפל, סטיקרים מעוותים ושלל גימיקים (ועוד כמה נוספים), עיוותים של כרזות, צירופים משעשעים של כרזות, אשף של כרזות, ואפילו על בובות קרטון של ראשי המפלגות העיקריות.

מודעות פרסומת




פד Gaza

12 01 2009

בעקבות הלחימה המתגברת ברצועת עזה, הנה מספר נקודות שאספתי בימים האחרונים:

  • מיד לאחר תחילת פעולת כוחות הקרקע, פרסם החינמון "ישראל היום" מפה של רצועת עזה – עם טעות קטנה אך מתבקשת מאוד:
    ציר פילדלפיה, מתוך ישראל היום - לחצו להגדלה
    לאחר בדיקה קצרה בויקיפדיה, הסתבר כי אין כל קשר בין ציר פילדלפי לעיר פידלדפיה אשר בארה"ב (תמיד תהיתי על כך, והתעצלתי לבדוק).
    .
  • "הגלויות של שלי", אלו שתמיד מחולקות בחינם לפני הכניסה לתאי השירותים בכל מיני מסעדות, התגייסו גם הן למצב:
    מאיפה משתין החמאסניק?
    גורמים יודעי דבר טענו כי מדובר בתרגום עילג למדיי, אך נסלח להם על כך לבינתיים.
    .
  • גם אתר החולצות הישראלי "נו-טי" הראה ניצנים של פטריוטיות משולבת בנימה צינית למדיי, כיאה לרוח האתר כולו:
    הפעם ננצח, אין כפל מבצעים! לחצו כדי להגיע לאתר המקורי
    .
  • ולסיום, תהיה קצרה: האם בנק המטרות של צה"ל מושפע מהשינויים בריבית במשק?




אופרה דיגיטלית

17 08 2008

רוצים לטייל על חוף תל אביב הרומנטי, אך פוחדים מגלי החסמין? בזכות Ynet, אנו מגלים כי אין דבר שהטכנולוגיה של היום לא מסוגלת לפתור:

תל-אביב הדיגיטלית של גוגל

את פוסט זה תכננתי עוד בשישי בבוקר, אז התכוונתי לשאול האם החבר'ה של מגדל האופרה הולכים לתבוע גם את גוגל על זכויות יוצרים דיגיטליות.. אבל עד שהספקתי לזוז, בינתיים עידו קינן כבר הקדים אותי.
לא כזה נורא, מצד שני – כי במילא היה לי וידוי נוסף: הצטלמתי בעצמי ליד הגרסה המוקטנת של אותו מגדל, כבר לפני שנים. חושבים שאני פושע? לא מאמינים למשמע אוזניכם (או מקרא עיניכם)? להלן ההוכחה הכמעט-חותכת:

 איך הולך השיר? זה רק אני והמגדל שלי..





ממרח ישמח לבב אנוש

23 06 2008

הוא עשוי מקטניות, נפוץ בכל רחבי אסיה מזה אלפי שנים (אבל גם במערב כבר למדו לאהוב אותו), ואפילו אם אתם חוששים מקלוריות (או סתם מהיציקה שעומדת להתנחל לכם בקיבה) – לפחות תוכלו להתנחם בחומצות האושר שהוא מפריש ישירות אל תוך מוחכם.

זהו, גבירותיי ורבותיי, ממרח החומוס. ממש כמו פיצה טובה, כבר מזמן אפשר למצוא אותו בכל רחבי הארץ, עם תוספות שונות ולפעמים אף משונות – החל מתיבולים קלים ועד לביצה קשה, חתיכות בשר ואפילו פטריות (כבר אמרתי "כמו פיצה"?)
אז למה אני כותב לכם את כל הפוסט זה? רצף של מספר אירועים בשבועות האחרונים, שבסיומם צפיתי בסרטו החדש של אדם סנדלר (ואולי הטוב ביותר שלו אי פעם, למרות מספר קטעים גסים מהרגיל), הוביל אותי למסקנה- יש להעלות את מודעות הציבור לממרח מופלא זה! ואפילו אם אתם כבר מסכימים עם אהבתי לממרח מופלא זה, אולי אצליח לחדש לכם כמה דעות או רעיונות בנושא:

ראשית כל, חומוס זה כמו משפחה. ומשפחה, למי שעדיין לא יודע, לא מחליפים – או לפחות לא בכזו קלות או מהירות. מעטים הם האנשים שיהיו נאמנים בצורה כה חזקה למסעדת המבורגרים, פיצריה או גלידריה מסוימת, עד כדי כך שיתווכחו במשך דקות ארוכות עם חבריהם על הנושא, ולא יסכימו בשום פנים ואופן להתפשר על המתחרים. אבל כשמדובר בחומוסיה? הו, חכו חכו! נראה לי שרמה כזו של ויכוח ניתן למצוא רק בפוליטיקה, או בדיונים על הפרקים של של Lost – אבל על כך יסופר בפוסט נפרד.

חומוס הוא גם זול וגם חברתי – מנה סבירה של חומוס, במסעדה ממוצעת (סליחה, במסעדה האהובה עליכם – ראו סעיף קודם), לא תרושש אתכם. למעשה, אפילו עם שתיה קלה בצד, המנה עדיין תעלה לכם כחצי מהמחיר שהייתם מקבלים עבור ארוחת צהריים בכל מסעדה אחרת. במידה ואינכם רעבים מדי, או שמאגר המזומנים שלכם דל ביותר, תמיד ניתן להתחלק במנה משותפת, ואף אחד לא יתלונן או יחשוב שאתם מגעילים/קמצנים. להפך, אתם אפילו תיראו חברתיים עוד יותר! רק בלי דאבל-דיפ, כן?

זה נשמע טוב! איפה עוד תוכלו למצוא מקום בשם "אבו-משהו", או "משהו המקורי", מבלי שזה ישמע מגוחך? בפעם האחרונה שניסו את התבנית הזו על מסעדה שלא כללה חומוס כמרכיב עיקרי בתפריט, זה נגמר בערימה של פנקייקים עלובים ליד איזו תחנת דלק בהרצליה.

עם כל דבר, בכל מצב. זוכרים את ההשוואה לפיצה, ממקודם? אז ממש כמו פיצה, גם חומוס הולך טוב עם מגוון של תוספות – בין אם מדובר בבשר, ביצה או אפילו כמה פטריות טריות. בניגוד לרוב מאכלי הג'אנק פוד, חומוס הינו מאכל הרבה יותר בריא (כבר הוכחנו זאת מקודם), וגם הרבה יותר מודולרי באופן ההרכבה והשימוש – בין אם בישיבה עם חברים, בבית, ברחוב או במסעדה, ובין אם אתם ממהרים – תמיד אפשר לקחת בפיתה. ואם זה לא משכנע אתכם, תזכירו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו לוקח ארוחת המבורגר תוך כדי הליכה ברחוב?

מי בכלל יכול לסרב? אבל מעל כל אלו, כנראה שהטיעון החזק ביותר הוא פשוט המציאות עצמה. תחשבו לרגע, כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים "אבל אכלתי את זה רק אתמול/שלשום!" על מגוון מאכלי ג'אנק-פוד? אבל האם אי פעם שמעתם מישהו אומר "לא, רק אתמול אכלתי חומוס.."? לא נראה לי אפשרי בכלל! נכון, אפשר להתווכח על איפה ואיך נאכל את המעדן (ראו סעיף ראשון, שוב), אבל בסופו של דבר, אף בן-אנוש לא יכול להתנגד למנה שכזו.

(מסכימים אותי, או חושבים שאני מטורף? אשמח לשמוע, כמו תמיד. בכל מקרה, רק שתדעו שכל זה, זה עוד כלום לעומת הבלוג הזה. ויש גם דף בפייסבוק, כמובן.)





בטל בשישים

2 05 2008

בשבועות האחרונים, מגוון של חנויות מנסות להמציא כל מיני שטיקים ושאר שיטות, כדי למשוך אותנו לקנות יותר – כל זאת, לרגל חגיגות העשור השישי למדינתנו היקרה, כמובן.
אם מתעלמים מהעובדה שאין קשר בין הירקות שאני קונה לגילה של המדינה, נראה כי השיטה הנפוצה ביותר היא, כמובן, לתת שישים אחוזי הנחה על מגוון של מוצרים (אז מה שלפני ההנחה הקפיצו את המחירים בעשרות אחוזים?)

ואני אומר: נתראה בעוד ארבעה עשורים, פראיירים!

(לקריאה נוספת, מומלץ לעיין אצל הילה)





מחוקקים עצמם לדעת

31 01 2008

לפני:
"איזה כיף ליסוע על כביש מהיר, הרוח מנשבת על פניי ו.. היי, הנה דוגמנית בגובה 50 מטר! והנה מכונת כביסה שאפשר להכניס בה את כל הבית! חווית הנהיגה כה מהנה, כשיש שלטים הזויים לצד הדרך.."

אחרי:
"ואוו, מה זה?! למה כל עמודי הפרסום פתאום ריקים? מעניין מה קורה שם.. אולי נגמר התקציב? אולי בדיוק מחליפים? אני רק אציץ לעוד רגע מהחלון ו.. *בום!* … אחח, אם רק היו שלטים רגילים כמו תמיד, זה לא היה קורה!"

ובינתיים בתל אביב (בית קפה ליד הסינמטק), לא כל כך יודעים לקרוא ערבית:
נסו לקרוא את השורה בערבית - לחצו להגדלה

ואלו הם התוצאות הצפויות משני החוקים, אשר נראה כי השפיעו ביותר על הנוף העירוני שלנו בשבועות האחרונים. שניהם מחזירים אותנו כמה וכמה עשורים לאחור, אך אין זה בהכרח דבר רע (לפחות בהקשר האחרון).





צה"ל- צעיר, ההגיון לא פה!

23 01 2008

"טוב, אתם שם, חיילים! לכו לשם – רואים את הצמחיה? את כל האבנים תשימו בפח השחור, ותזרקו לצפרדע" – ואני עוד חשבתי שהטירונות היתה מיותרת.. כן, קוראיי היקרים, כך בדיוק נראה יומי הראשון בתור טוראי בצבא ההגנה לישראל. ואם באותו היום זה עוד נראה לי כמו גחמה מוזרה אך עוברת, הרי שככל שחלפו השנים הפנמתי את הדיבר ה- 11: "לא תערב הגיון עם חאקי". אז מבלי להכביר במילים נוספות, נעבור מיד למיצג ה.. ובכן, דברים מוזרים שמצאתי במגוון של בסיסיים ומקומות צבאיים בשנים האחרונות.

כמו כל חייל טוב, נתחיל בבקו"ם – שם, מסתבר, אין כניסה לבעלי קוצב לב. זאת לעומת השקם של בה"ד 8 (הידוע יותר בכינויו "נו, זה שליד וינגייט ויש בו מלא מדריכות [ומדריך זכר אחד?] של ספורט" ), שתמיד פתוח – רק אל תשכחו לזגור את הדלת:

ומה עם משה קצב?.ולגזום אותה, גם אפשר? - לחצו להגדלה המקורית

לאחר מכן המשכתי במסעי אל הלא-נודע, והצלחתי למצוא שני מקומות מעניינים לא פחות – מסתבר שבאחד הבסיסים, אסורה הכניסה לאף אחד – מלבד צה"ל (השלט נמצא כבר בתוך בסיס צבאי, אם זה לא היה ברור מאליו), ואילו בשני, לעומת זאת, מותר להכנס אך ורק בהופעה מרושלת:

ואם לא קוראים לי צהל? - לחצו להגדלה המקורית . מה לגבי כניסה בדלת? - לחצו להגדלה

בהמשך, נמצאו שלטים עם הוראות מעניינות ביותר לגבי דברים אחרים שמותר, אסור או לא-ברור-איך לעשות:

ודברים אחרים, מותר לעשן? - לחצו להגדלה המקורית . בקרוב גם על מזגנים צהליים? - לחצו להגדלה המקורית

מרוב איסורים, התחלתי לאבד את הדרך, לא הייתי בטוח כיצד להמשיך. מזל שיש שלטים גם בשביל מקרים כאלו:

הסיגריה מגיעה לפני או אחרי הזריקה? - לחצו להגדלה המקורית . לא סתם קיר גבוה, אלא עם שלט לידו! - לחצו להגדלה המקורית

ואז הגעתי למסקנה מדהימה: חלאס עם הוראות, נמאס מהכל, אני צריך חופש! מיד לקחתי עימי סנדביץ' והחתמתי דרכון:

‘פס’ הינה מילה שהשתמרה בצבא עוד מתקופת המנדט הבריטי - לחצו להגדלה המקורית . ארזת את השקית לבד? - לחצו להגדלה המקורית

ואלו הן הנקודות העיקריות מהמסע שהיה עד כה, בתקווה (או שלא?) שלמצוא עוד הרבה תגליות כמו אלו בעתיד..