כולם אומרים

אנשים מסוימים טוענים שאני מכור לפייסבוק. אני פשוט טוען שאני מכיר הרבה אנשים, ולקרוא את החדשות עליהם זה הרבה יותר מעניין מלקרוא ראיונות עם גנרלים למיניהם. לפעמים.

בכל מקרה, נראה שהפעם שברתי שיא חדש:

 

(לא נטשתי את הבלוג, נחזור בקרוב – עמכם הסליחה)

גלעד – בבית ומיד?

– "אז.. מה קרה בזמן העדרותי?"
– "הו, אתה לא תאמין! כוווולם התגייסו למענך, נלחמו והשמיעו קול – הכל רק בשביל שתחזור כבר הביתה!"
– "מה זאת אומרת? היו הפגנות?"
– "נראה לך, בחום הזה? ועד שכולם יגיעו לכיכר.. שלא לדבר על תושבי הפריפריה! מה הם היו עושים, הא?"
– "אני לא מבין.. אמרת שכולם פעלו למעני.. איך בדיוק?"
– "או הו! פתחו קבוצות על שמך, שינו את תמונות הפרופיל, ואפילו הקדישו יום שלם של שורת סטטוס רק בשבילך!"
– "מה.. רגע.. על מה את מדברת? איזה קבוצות? מה זה שורת סטטוס?"
– "מה זאת אומרת? בפייסבוק כמובן"
– "אה..?"
– "נו, מוסיפים חברים, רושמים הודעות, מעבירים סרטונים, כל הדברים המטופשים האלה"
– "יענו, כמו שהיה פעם מקושרים? לא חשבתי שהדבר הזה יצליח בכלל.."

…
לא שאני נגד הקמפיינים למען החזרת גלעד שליט, אני פשוט חושב שמי שהגה את הרעיון הזה היה צריך לחשוב קצת יותר – ולמנוע מצבים מביכים כמו אלו:

 

בכל מקרה, שלא יהיה לכם ספק- גם אני מחכה ליום שבו גלעד שליט יחצה את הגבול, ויחזור לישראל בריא ושלם.
מלבד הדאגה לבריאותו (פיזית וגם נפשית) ולבני משפחתו, אני גם ממש מקווה שלא נגיע ליום שבו הקופירייטרים יגלו ש"גלעד" מתחרז עם אותן מילים ממש כמו "רון ארד".. תחשבו על זה.

ממרח ישמח לבב אנוש

הוא עשוי מקטניות, נפוץ בכל רחבי אסיה מזה אלפי שנים (אבל גם במערב כבר למדו לאהוב אותו), ואפילו אם אתם חוששים מקלוריות (או סתם מהיציקה שעומדת להתנחל לכם בקיבה) – לפחות תוכלו להתנחם בחומצות האושר שהוא מפריש ישירות אל תוך מוחכם.

זהו, גבירותיי ורבותיי, ממרח החומוס. ממש כמו פיצה טובה, כבר מזמן אפשר למצוא אותו בכל רחבי הארץ, עם תוספות שונות ולפעמים אף משונות – החל מתיבולים קלים ועד לביצה קשה, חתיכות בשר ואפילו פטריות (כבר אמרתי "כמו פיצה"?)
אז למה אני כותב לכם את כל הפוסט זה? רצף של מספר אירועים בשבועות האחרונים, שבסיומם צפיתי בסרטו החדש של אדם סנדלר (ואולי הטוב ביותר שלו אי פעם, למרות מספר קטעים גסים מהרגיל), הוביל אותי למסקנה- יש להעלות את מודעות הציבור לממרח מופלא זה! ואפילו אם אתם כבר מסכימים עם אהבתי לממרח מופלא זה, אולי אצליח לחדש לכם כמה דעות או רעיונות בנושא:

ראשית כל, חומוס זה כמו משפחה. ומשפחה, למי שעדיין לא יודע, לא מחליפים – או לפחות לא בכזו קלות או מהירות. מעטים הם האנשים שיהיו נאמנים בצורה כה חזקה למסעדת המבורגרים, פיצריה או גלידריה מסוימת, עד כדי כך שיתווכחו במשך דקות ארוכות עם חבריהם על הנושא, ולא יסכימו בשום פנים ואופן להתפשר על המתחרים. אבל כשמדובר בחומוסיה? הו, חכו חכו! נראה לי שרמה כזו של ויכוח ניתן למצוא רק בפוליטיקה, או בדיונים על הפרקים של של Lost – אבל על כך יסופר בפוסט נפרד.

חומוס הוא גם זול וגם חברתי – מנה סבירה של חומוס, במסעדה ממוצעת (סליחה, במסעדה האהובה עליכם – ראו סעיף קודם), לא תרושש אתכם. למעשה, אפילו עם שתיה קלה בצד, המנה עדיין תעלה לכם כחצי מהמחיר שהייתם מקבלים עבור ארוחת צהריים בכל מסעדה אחרת. במידה ואינכם רעבים מדי, או שמאגר המזומנים שלכם דל ביותר, תמיד ניתן להתחלק במנה משותפת, ואף אחד לא יתלונן או יחשוב שאתם מגעילים/קמצנים. להפך, אתם אפילו תיראו חברתיים עוד יותר! רק בלי דאבל-דיפ, כן?

זה נשמע טוב! איפה עוד תוכלו למצוא מקום בשם "אבו-משהו", או "משהו המקורי", מבלי שזה ישמע מגוחך? בפעם האחרונה שניסו את התבנית הזו על מסעדה שלא כללה חומוס כמרכיב עיקרי בתפריט, זה נגמר בערימה של פנקייקים עלובים ליד איזו תחנת דלק בהרצליה.

עם כל דבר, בכל מצב. זוכרים את ההשוואה לפיצה, ממקודם? אז ממש כמו פיצה, גם חומוס הולך טוב עם מגוון של תוספות – בין אם מדובר בבשר, ביצה או אפילו כמה פטריות טריות. בניגוד לרוב מאכלי הג'אנק פוד, חומוס הינו מאכל הרבה יותר בריא (כבר הוכחנו זאת מקודם), וגם הרבה יותר מודולרי באופן ההרכבה והשימוש – בין אם בישיבה עם חברים, בבית, ברחוב או במסעדה, ובין אם אתם ממהרים – תמיד אפשר לקחת בפיתה. ואם זה לא משכנע אתכם, תזכירו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו לוקח ארוחת המבורגר תוך כדי הליכה ברחוב?

מי בכלל יכול לסרב? אבל מעל כל אלו, כנראה שהטיעון החזק ביותר הוא פשוט המציאות עצמה. תחשבו לרגע, כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים "אבל אכלתי את זה רק אתמול/שלשום!" על מגוון מאכלי ג'אנק-פוד? אבל האם אי פעם שמעתם מישהו אומר "לא, רק אתמול אכלתי חומוס.."? לא נראה לי אפשרי בכלל! נכון, אפשר להתווכח על איפה ואיך נאכל את המעדן (ראו סעיף ראשון, שוב), אבל בסופו של דבר, אף בן-אנוש לא יכול להתנגד למנה שכזו.

(מסכימים אותי, או חושבים שאני מטורף? אשמח לשמוע, כמו תמיד. בכל מקרה, רק שתדעו שכל זה, זה עוד כלום לעומת הבלוג הזה. ויש גם דף בפייסבוק, כמובן.)

פורים 2008

למי שלא מכיר אותי אישית, אספר כי המקום בו אני מבלה את רוב ימי השבוע, מכיל כנראה את ריכוז האנשים השרוטים הגדול ביותר שניתן למצוא במדינתנו – והתחפושות (כמו גם הציפיה להן בכל שנה מחדש) בהתאם.
על כן, ריכזתי כאן מדגם מייצג של מיטב התחפושות המקוריות, המוזרות ו/או המצחיקות שנראו השנה – כמובן שכל זאת נעשה באישורם וידיעתם של המצולמים. אז מה אם עברו כבר שבועיים מאז פורים – עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, נכון?

אז ראשית כל, התחפושת שכולם חשבו שאקח על עצמי – ובסופו של דבר מישהו אחר עשה זאת- פייסבוק, כולל קיר אינטראקטיבי על הגב:

.

גם הבנות הפגינו יצירתיות – גיטרה מצד אחד, ופלאנט טרור (כולל M-16 המחובר לרגל!) מצד שני:

.

גם רשעים היו לנו – אחמד הטרוריסט המת מהמערכון המפורסם, כמו גם איש החידות ודו-פרצוף (באנגלית זה נשמע יותר טוב) אשר הופיעו (בין היתר) בסרט "באטמן לנצח":

.

היו גם תחפושות עם משחקי מילים שכאלו – שלט אנושי של "זהירות חפירות", ותחפושת קבוצתית של Evil Chicks:

.

התחפושת הקבוצתית המושקעת ביותר, היתה ככל הנראה זו של דמויות סאות' פארק – כולל ישו, מיסטר גאריסון (עם מיסטר האט) וגם שף:

אסף שגיא התחפש לאחי, כשבידו בובת גרב קומוניסטית מציאותית לחלוטין:

ואחרונה חביבה, התחפושת שלי כמובן – ואבוי למי שלא מזהה:

היו עוד כמה תחפושות מעניינות, אך לצערי לא הצלחתי להשיג עדיין את אישור המחופשים לפרסום התמונות. ואיך אפשר שלא לציין את פרס "התחפושת הנדושה שיותר מדי אנשים התחפשו אליה" לשנת 2008, בה זכו ללא עוררין תחפושות של הישרדות (בין אם בגרסת יחיד או בקבוצה).

נפל ברשת

נראה לי שנושא הפוסטים המאוס ביותר הוא מסוג ה- "מכירים את זה ש" או "אתה יודע שאתה [השלם את החסר] כש..", ואילו האתר הכי מסוקר במדיות השונות בחודשים האחרונים הוא פייסבוק.
אם כן, מה יכול להיות יותר מעצבן מלשלב את שניהם יחד? קבלו את.. מדריך המכורים לפייסבוק – אשר מנוסח בלשון זכר רק בשביל הנוחות וכל זה!

• קודם כל- אתה יודע בדיוק מה כל חבר שלך עשה, מתי, עם מי, ומה לבשו שם – אבל לא כי דיברת איתם, אלא פשוט לפי ה- news feed בפרופיל שלהם (או למתקדמים מביניכם: שילוב של שורת סטטוס עם טאגים בתמונות, ולפעמים גם כתיבה על הקיר). ממש כפי שמדגים זאת הסרטון הבא:
• כשאתה כן מחליט לתקשר עם אנשים, אתה עושה את זה דרך הודעות בפייסבוק בלבד..
• … ואתה בודק את ההודעות בפייסבוק בתכיפות יותר גבוהה מאשר את תיבת הדוא"ל שלך.
• וכשאני אומר "בודק את ההודעות בפייסבוק", זה כולל גם דרך הפלאפון.
• הסעיף הקודם בכלל לא הפתיע אותך. למעשה, אתה לא זוכר איך הסתדרת לפני זה בחיים.
• פגשת אנשים חדשים במסיבה או אירוע כלשהו? אין צורך לבקש מהם אף פרט, אלא רק לזכור את השם שלהם – ואז לחפש בפייסבוק.
• ניתן גם ללכת על האפשרות ההפוכה, למרות שזה פחות רצוי:
• בכל שבוע אתה מוסיף לפחות כמה חברים חדשים, אך מצד שני בטוח שעוד רגע כבר לא יהיה את מי להוסיף – פשוט נראה שלכולם כבר שם.
• וכשאתה מוצא מישהו חדש להוסיף, אתה בטוח כבר מכיר לפחות שליש (אם לא יותר) מהחברים שיש לו כיום באתר.
• כמובן שרק לאחוז בודד מהחברים שלך, יש יותר חברים באתר מאשר שיש לך.
• ואתה מכיר לפחות עשרה אנשים שהספיקו להצהיר "אני לא נרשם לאתר המשוקץ הזה!", אך נכנעו כעבור מספר שבועות.
• התרגלת כל כך לזהות אנשים לפי התמונות שהם מעלים (או מעלים בשבילם) לאתר, שבפגישות אמיתיות אתה לא מבין לאיפה נעלמו משקפי השמש שלהם, השיער המוזר או שאר אפקטים של פוטושופ שלא באמת קיימים במציאות.
• באמת, שמתם לב שרוב תמונות הפרופיל מכילות משקפי שמש ו/או בובה כלשהי (רצוי של בובספוג)? מסתבר שמישהו כבר חשב על זה לפנינו:
• בהמשך לאותו סעיף, כשאתה עובר על תמונות במחשב, אתה מזיז את העכבר עליהן די לזהות את האנשים – ולא מבין למה לא קופץ ריבוע עם השם של הבנאדם שבתמונה.
• ובכלל, במפגשים חברתיים למיניהם – אם שואלים אותך מי אתה, או מאיפה – לא צריך להעיד על העיר או העיסוק שמהם אתה מגיע, כי כל מה שמגדיר אותך זה הקבוצות שפתחת באתר.
• שלא לדבר על קבוצות שאחרים פתחו על שמך.
• וכמובן שברגע שאתה מתחיל תחביב חדש, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להצטרף לקבוצה המתאימה בנושא (או לפתוח כזו). אפילו אם מדובר בתחביב זוטר כמו שינה או ליטוף אלפקות.
• כבר מזמן גילית שאי אפשר להצטרף ליותר מ- 200 קבוצות:



• חוץ מזה, אין לך בעיה להוסיף גם חברים שלא ברור מי באמת עומד מאחורי הפרופיל שלהם. אלא אם כן אתה גר במרוקו.
• וכמובן שגם עשית כל מבחן אפשרי – כי מי צריך תואר אקדמאי כשאתה כבר יודע איזה צבע אתה, מה היית היית בגלגול הקודם, ואיזו חיית מחמד הכי תתאים לך. נראה שהדבר היחיד שחסר אחרי כל זה, היא אפליקציה שתלמד את ההורים איך להשתמש בוידאו הביתי.
• אתה צוחק ממשחקי המילים הכי מטופשים (הגיוני, אחרת לא היית קורא [או כותב] כאן):



• יש לך קטגוריה בבלוג, שמיועדת אך ורק לפוסטים על פייסבוק. לחילופין, קבוצה נפרדת במסנג'ר, המיועדת לאנשים שהכרת רק דרך האתר הזה.
• ואם כל זה לא מספיק לכם, אז לאחרונה גם הילה, לירון, האיש, Ynet ואפילו עידו קינן כתבו על הנושא.

ולסיום, רק עוד סרטון פארודיה אחד, בשביל הקינוח (אם אהבתם, יש עוד כמה בטור של נענע בנושא):

מרשתת 0.2

לפני שהספקתי לכתוב פוסט כזה בעצמי (בעיקר בגלל שזה היה מיועד להיות פוסט ארוך, ואני עצלן רוב הזמן) – דור הקדים אותי, ורשם בדיוק את הסיבות שבזכותן פייסבוק מצליח כל כך, גם בקרב אלו שטענו בהתחלה שהם נגד כל הקטע הזה וכו'.
רק אוסיף ואומר, שאני באמת לא מבין למה מעריכים את האתר הזה בכל כך הרבה כסף. אז נכון- יש שם הרבה אנשים, שרובם המוחלט כנראה רושמים בעיקר את הפרטים והמידע הנכון עליהם (גם אם רק חלק ממנו), אז נראה שאין פלטפורמה טובה יותר מזו לשיווק מבוסס/מונחה תוכן. אבל עדיין – אני את הבאנרים והפרסומות לא רואה אף פעם (פוסט נפרד על הרחבות לפיירפוקס עוד יגיע), ובכלל, אני בספק לגבי היעילות של שיווק-מבוסס-צרכן (או איך שלא תקראו לזה)- לא משנה כמה ספאם ישלחו לי לתיבה, המוצרים שאני אקנה יהיו שילוב של הצורך ודעת החברים/אתרים מקצועיים בנושא. אמנם גם מושגים כמו "צורך", "מקצועי" ו"מרכאות" הם לא בדיוק ערכים אובייקטיביים, אבל עדיין. נו, הבנתם את הרעיון.

בכל מקרה.. חזרה לנושא המקורי. למי מכם שכל התוכן שמבוסס רק על מה חברים שלכם עשו באותו היום נמאס, בוודאי תשמחו לשמוע שגם לכך יש פתרון!
ראשית כל, קיים ה- isolatr, שירות מופלא אשר כל מטרתו הוא להגיד לכם איפה חברים שלכם לא נמצאים. רוצים להתבודד? רוצים קצת שקט? זה בדיוק המקום בשבילכם (ושימו לב, יש גם דף FAQ שמסתתר שם).
שנית, אתר FirstLife אשר מזכיר לכולנו, שהרבה לפני כל משחקי הרשת האלו, היו חיים בחוץ. חיים מופלאים, שהחברות בה היא חינם לחלוטין (לא כולל מוצרים נלווים, כמובן), שויש בה כבר למעלה מ- 6.5 מליארד משתמשים.. ושלא לדבר על הגראפיקה המדהימה! חוויה שלא מהעולם הזה.. או שכן.
ולסיום, אתר שבניגוד לשני הקודמים אינו סתם דמה, אלא באמת (סוג של) פעיל – הלא הוא Hatebook (ותודה לפליקס). בדיוק כמו פייסבוק, רק להפך. אדום במקום כחול, שנאה במקום חברים, רכילות במקום מחמאות. אני כבר שם, ואתם?

Poke, Mon!

הו כן, עוד משחק מילים מתוחכם עם פוטושופ עלוב (הפעם אני באמת לא שלם עם התוצאה, אבל לא הצלחתי לדוג חומרים טובים מספיק, הרצפה עקומה, וכו'), על האתר הכי מדובר בחודשים האחרונים.

או פשוט כמו שנום תיארה אותו- "הוא טוב.. יש בזה Poke".