חפש ת'חברים

14 10 2008

יום אחד, כשיהיה לי מספיק כסף וזמן פנוי, אשלם למספר אומנים מוזיקליים כדי שיתאחדו – כותבים, מלחינים, נגנים וכמובן שגם זמרים.
יחדיו, הם יבצעו שירים בנושאי מוסר, דת ושאר ערכים שהתקלקלו ע"י האדם המודרני.
למרות שמדובר בנושאים כבדים, לעיתים אף שנויים במחלוקת – נרצה שהלהקה תצליח ברדיו, ולכן סגנון שיריה יהיה בעיקר רוק.

ללהקה החדשה שלי, אקרא "החברים של ניטשה".

מודעות פרסומת




לישון עם הדגים

25 04 2008

אם מתעלמים מכמה סתירות קטנות ("לא הייתי בקבע, הייתי בנחל" אל מול "לא רוצה נשק, אין לי חשק, יש לי פרופיל 21 "), הדיסק הכפולבהופעה של הדג נחש שיצא החודש מומלץ לחובבי הז'אנר בארץ – ובמחיר של דיסק בודד, הוא מכיל את לרוב הלהיטים (בין אם הידועים יותר או הידועים פחות) שלהם.

אך מסתבר שדווקא אחת הנקודות החזקות, או הידועות ביותר, אצל הלהקה הזו – היא גם החולשה שלהם. כמובן, אני מדבר על ההתייחסויות האקטואליות-פוליטיות הרבות, שמהוות חלק בלתי נפרד מהיצירה שלהן. הבעיה מגיעה כשמנסים להקשיב לשירים שנכתבו כבר לפני מספר שנים, שחלק בלתי נפרד מהמילים שלהם מתייחס לנקודות מאוד ספציפיות מהשנה שבה נכתבו.
נושאים כמו אחוז הצמיחה במשק של תחילת העשור, או שביתת הנכים שהיתה בזמנו – היו אולי מאוד מעניינים, רלוונטים ומתחרזים בעת יציאת הדיסק המקורי לחנויות, אך מספר שנים לאחר מכן – חלק מהנושאים פשוט לא רלוונטים כרגע (עם כמה שזה אולי נראה מוזר, מסתבר שאחוז האבטלה דווקא בירידה – לדוגמא), ואילו השאר.. למרבה הצער, כנראה שהם פשוט נשכחו לטובת כותרות אחרות בעיתונים, חלקן צהובות הרבה יותר.

וזה קצת חבל, כי דווקא משאנן סטריט וחבריו ללהקה הייתי מצפה שינצלו את הדיסק – לא רק כדי להביא גרסה מחודשת ומשופרת של מיטב שיריהם, אלא גם כדי לעדכן אותם קצת. דווקא יכול להיות ניסוי מעניין, לא?





דווקא תינוק רומנטי

26 03 2008

ישנם מקרים בהם אני נתקל במוצר ביזארי, ופשוט צריך לתת לתמונות לדבר בעד עצמן:

פעוטות שומעים בועז שרעבי - הכריכה הקדמית

פעוטות שומעים בועז שרעבי - רשימת השירים

בלי להעליב אף אוכלוסיה, לא נראה לי שלכך התכוונו במחקר. מצד שני, אם זה מוכר – אז מי אני שאתווכח? מצד שלישי, תמיד אפשר למצוא דברים מוזרים עוד יותר.





איזהו גיבור, הכובש את יצר המיחזור

18 02 2008

כשהיינו ילדים, היו לנו חיילי צעצוע ושאר בובות. כשגדלנו, עברנו לשחק בסימס ומגוון של משחקי תפקידים (בין אם במחשב או בנייר), ועכשיו.. ובכן, עכשיו נראה שיש לנו את גיבור הגיטרה (לא להתבלבל עם גיבור סברינה – זה דבר שונה לחלוטין).
ממעבר מהיר על רשימת הצעצועים והמשחקים השונים שציינתי כאן, ניתן להבחין במספר קווי דמיון ביניהם- קודם כל, המשותף הראשון לכל המשחקים הוא שאפשרו לנו, כמו כל משחק ראוי לשמו, לברוח מהחיים האפורים שלנו אל תוך עולם מקביל ושונה, בו אנחנו שולטים כיד הדמיון. כמו כן, ככל שהתקדם הזמן, כך השתכללו גם אמצעי הבידור (או במילים אחרות- הטכנולוגיה), והפכו לאינטראקטיבים, גדולים ונוצצים הרבה יותר. אך לא די כאן! שכן, עם הזמן הבינו היצרניות את הבסיס לכל חברה קפיטליסטית-עולמית מצליחה: אם יש לך מוצר מצליח ביד, פשוט תמשיך לייצר לו עוד ועוד העתקים והמשכים.

אם עדיין לא הבנתם, נסו רגע לחשוב על סדרת משחקי הסימס- משחק אשר התחיל עם ביקורות מעולות, ולמרות שכבר בהתחלה טענו הספקנים שהוא ילדותי מדי, בסופו של דבר הוא נחשב ללא פחות ממהפכני לזמנו, ושבר הרבה מאוד קופות בדרך (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אך עם הזמן התרגלנו לרעיון, ולאחר שצצו לז'אנר החדש הזה לא מעט חיקויים (שסה"כ היו דיי גרועים), נראה היה שבסופו של דבר הוא מתחיל להמאס על השחקן/ית הממוצע. אך האם דבר זה הפריע לחברה המשווקת אותו לדחוף לנו עוד ועוד תוספות? חס וחלילה! התוספות פשוט המשיכו להגיע, בזו אחר זו, עד שזה כבר הגיע לרמות מגוחכות. שהרי כל עוד יש מי שיקנה את הזבל שלך, איזו סיבה תגרום לך להפסיק לייצר אותו?

ובכן, אני חושש שאנו עומדים לצפות בתהליך דומה גם בסדרת משחקים נוספת – והיא, כמובן, Guitar Hero. לאחר ההכרזה על משחק המשך חמישי (או יותר?) בתוך פחות משלוש שנים, משהו הדליק אצלי נורה אדומה.
אני מודה, לא יצא לי עדיין לנסות את המשחק בעצמי – ולא כי אני סולד ממנו (בניגוד ל- DDR שהגיע קצת לפניו, וכיום בעיקר גורם לאנשים מבוגרים להביך את עצמם במקומות ציבוריים) או מתנגד לרעיון שעומד בבסיסו, חס וחלילה, אלא פשוט כי.. אתם יודעים, היו דברים חשובים יותר. אפילו יותר מכך- אין לי ספק שאכן מדובר בקונספט חדש שלא נראה כמותו בעבר, ובשילוב עם קלאסיקות רוק מהעשור שבו נולדתי, הרי שזה הדבר הראשון שיגרום לאנשים כמוני רק לבזבז עליו עוד ועוד מזומנים. אבל עדיין- כל כך הרבה המשכונים בתקופה כל כך קצרה? בתור מתבונן מהצד, אני לא יכול שלא לקבל את התחושה שלוקחים את אותה התבנית בדיוק, ומחילים אותה בכל פעם על שירים אחרים, בצבעים אחרים – ללא שום חידוש אחר.

כמובן שמכאן אפשר רק להתדרדר, כאשר מצד אחד נותקף בעוד ועוד תוספות למשחק המקורי, ומצד שני תפתח עלינו חזית של חיקויים מוזרים – ממש כמו שקרה במקרה של סימס.
הייתי נותן כאן דוגמאות פרי דמיוני, החל מרס"ר-הירו (תוציא דיסקית, תצדיע, שמאל ימין שמאל.. קצת מזכיר את DDR כשחושבים על זה) דרך פייסבוק-הירו (פוק, פוק, קבל הזמנה, תוסיף חבר!), ועד לתכנות-הירו (קומפייל, באג, באג, ברייקפוינט, רוץ!), אבל החבר'ה המעולים של Penny Arcade כבר המחישו את זה בצורה מצוינת:

Penny Arcade - My Comeuppance (Photoshop Hero) - לחצו לקומיקס המקורי

ואם כבר מדברים על הנושא- אני היחיד ששם לב שמרמים אותנו כאן כפליים? שהרי כל הקונספט של גיטרה מיוחדת, שעושה צבעים ובלאגנים בכל היקום כבר הוצג לנו לפני עשור או שניים, בסדרת האנימציה הידועה "ניצי הכסף". כן כן, אני מדבר על אותו קאובוי שנוי במחלוקת, אשר לא רק הטיס את החללית כאשר הוא לובש חליפת ברזל (צמודה מדי?), אלא גם הנעים את זמנם בנגינה על גיטרה צבעונית. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מריח תביעה, וקאמבק של עוד סדרה משובחת מהאייטיז.

אם כן, מה זה אומר עלינו? האמנם חזו "ניצי הכסף" את ההשלכות הקטסטרופליות של הקונסולות על חיינו? האם עתיד האנושות תלוי במבוגרים אשר מקפצים אל מול אורות מרצדים, בעודם לוחצים על כפתורים במהירות בלתי נתפסת? האם יתפתחו הסימולטורים החדשים האלו גם מעבר לעולם המוזיקה הנוצץ? האם מתישהו נפסיק להנות מדברים מגוחכים כל כך, ונעדיף את הדבר האמיתי? ואולי זה פשוט עניין של גיל?
אין לי ממש תשובות לשאלות אלו, אך כמו הרבה תהיות חשובות בחיים המודרניים – סאות' פארק סיכמו זאת בצורה טובה מאוד, כפי שניתן לראות בקטע הבא (מתוך פרק שלם שעוסק בנושא):





פשוט אדום

31 10 2007

מסיבה לא ברורה, הידיעה על פירוקה העתידי של להקת Simply Red הגיעה היום דווקא לעמודי הכלכלה של מעריב. ולא, אני ממש לא הולך לתת פה קטע של "חשבתם פעם איך שמות של להקות נשמעות בעברית ולהפך?" (ע"ע הדלעות המתנפצות, יום ירוק, אשפתות, וכדומה), כי זה נדוש מדי.
אם כן, חזרה לנושא המקורי- מזל שידיעה זו השתרבבה דווקא אל מוסף הכלכלה, שכן אם היתה היא במוסף הנוער כנראה שלא הייתי שם לב לעובדה שסולן הלהקה דומה פלאים לליאור שליין, עד כדי כך שאפשר לחשוב כי היה אחיו הגדול:

מיק האקנל מול ליאור שליין

נו, ברור שלפני התספורת.





ישראלי בהופעה חיה, זה..

5 10 2007
  • להשתמש בכמה שיותר קומבינות בשביל הנחה של עוד 10 שקל על הכרטיס, ואז לקנות את המצלמפון הכי משוכלל שיש..

  • .. בשביל לעמוד במשך שעתיים עם הידיים למעלה כמו דביל, במקום פשוט להנות מהמופע..

  • .. כאילו שמישהו, אי פעם, יסתכל על ההקלטה המצ'וקמקת הזאת בכלל.

  • לקלוט שמצלמים אותך למסך הגדול, ולעשות פרצוף שוק בדיוק בשניה שבמאי המופע (או איך שלא קוראים לזה) עובר למצלמה אחרת.

  • למכור בקבוק מיץ של חצי ליטר במחיר של 3 ליטר, ועדיין לקבל שכר מינימום.

  • ומהצד השני, להגיע מצויד מראש עם מקרר שלם מהבית, כי מה – אנחנו לא נהיה פראיירים.

  • אבל מה שהכי אהבתי: לשלם עשרות אחוזים יותר על הכרטיס בשביל מקום ישיבה, רק בשביל לגלות שקיבלת את השורות האחרונות – ומטר מאחוריך עומד בנאדם ששילם הרבה פחות, אבל יראה את אותו המופע מאותו המקום כמעט.

(בהשראת ההופעה של כנסיית השכל, באמפי-פארק רעננה. קצת ארוך מדי, אבל טוב ובעיקר מושקע.)





טראנס-אטלנטי

29 08 2007

ממש השבוע החלפתי את צליל הפאנטון, זה שמתנגן כשמתקשרים אלי (כלומר, ששומעים מי שמתקשרים, לא אני). עומר היה בעד, אך ניתאי טען שזה "מוזיקה של ערסים". מה שהוביל אותי מיד להארה, לפיה טראנסים הם בעצם גרסת שנות האלפיים למוזיקה אינסטרומנטלית.

ובהקשר שונה-אך-דומה, מישהו חייב להפסיק את הפסטיבל המגוחך של כוכב נולד. הוספה של מקצב אלקטרוני "מאגניב", גיטרות, תופים ושאר רוקנרול לא בהכרח גורמים לשיר להשמע טוב יותר. ביחוד לא כשהזמר (או הזמרת) צורחים במקום לשיר, ושמים דגש על המילים או ההברות הלא נכונות. שלא לדבר על הפרגון הקיטשי, הדביק והמאוס של השופטים. איכס.