כמו סבון ללא סבון

10 03 2008

הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה: מסתבר שגארפילד הרבה יותר מצחיק (או ליתר דיוק, יותר מקורי והזוי) כשהוא.. ובכן, ללא הדמות של גארפילד עצמו. נשמע קצת מוזר? הנה כמה דוגמאות:

Garfield Minus Garfield - Feb 20, 2008

Garfield Minus Garfield - Feb 17, 2008

Garfield Minus Garfield - Feb 20, 2008

Garfield Minus Garfield - Mar 08, 2008

Garfield Minus Garfield - Mar 10, 2008

אם הרעיון מצא חן בעיניכם, בוודאי תשמחו לשמוע שיש עוד הרבה כאלו.

ובמעבר קצת חד, לנושא טכנולוגי יותר, שמתקשר לקומיקס:
במידה ותהיתם, אז הבחור (הגאון) שחשב על הרעיון, מבסס את הפרסום של הסטריפים על קונספט יחסית חדש, הקרוי מיקרו-בלוגינג. כאילו שלא היה לנו מספיק מרשתות חברתיות, ויקיפדיות למיניהן, אתרי שיתוף לינקים, בלוגים ,סטטוסים ועוד שאר תוכןשנוצרע"יהגולשיםעצמם, עכשיו קיבלנו עוד באז-וורד חדשה.
במבט ראשון, זה נראה לא ממש ברור. כלומר, לא מספיק שיש לנו בלוגים – עכשיו גם צריך מיקרו בלוגים? מה עוד אפשר לחדש, בנישה של אתרים שהם סוג של נישה בעצמם? ובכן.. יש בזה משהו. מיקרו-בלוגים, כמו שגיליתי רק לפני מספר שבועות (תודות לאיליי), הם למעשה סוג של בלוג מינימליסטי. עדיין יש RSS, והפוסטים מסודרים מהחדש ביותר אל הישן ביותר (על גבי עמודים רבים), אבל.. אין מקום לתגובות, והתוכן מצומצם ביותר- לרוב, יורכבו המיקרו-בלוגים מאוסף של לינקים, תמונות וקטעי וידאו שנמצאו ברשת ע"י כותב הבלוג, לעיתים בתוספת משפט או שניים אשר מסכמים את דעתו בנוגע לנושא המופיע בקישור.
אם תשאלו אותי, ברוב המקרים הדבר דיי מזכיר את הרעיון שעומד מאחורי אתרי שיתוף הלינקים שהזכרתי מקודם, רק בעיצוב נחמד יותר, שגם מתאים את עצמו לתוכן המדיה המתפרסמת בכל פוסט ופוסט – אך בניגוד אליהם, המיקרו-בלוגים אינם ריכוזיים, ולכן לא מאפשרים לכותב להיות חלק מההמון שמצביע אל אותו אייטם בבת-אחת, ובכך מקנים לו "ציון" מסוים (ואולי זה בכוונה?). לכן, חוץ מהמקרה אליו קישרתי בתחילת הפוסט (ואם מישהו מכיר רעיונות דומים, אשמח לשמוע), קשה לי להתחבר אל הקונספט הזה.

מצד שני.. מי אני שאתווכח עם איליי או ליידיצ'ופסטיקס, שכבר פתחו מיקרו-בלוגים משלהם?

עריכה (מספר ימים לאחר מכן): גם עידו קינן ממליץ על הנושא, יחד עם עוד כמה אתרים שעשו משחקים נוספים על הסטריפים של גארפילד.





סם ומקס חוזרים.. ובגדול!

26 09 2007

סם ומקס - הלוגו הישןגבירותיי ורבותיי, אני שמח להכריז כי לאחר שנים רבות של ציפיה, נוסטלגיה, ציפיות והרבה אכזבות – נמצא משחק קווסט ראוי לשמו! אז נכון, היו לנו כמה משחקים (בודדים מאוד) בשנים האחרונות, אבל נראה שאף אחד מהם לא באמת הצליח לשחזר את ההצלחה או ההומור של פעם (וכשאני אומר "פעם", אני מתכוון בעיקר לאמצע-עד-סוף שנות התשעים).. עד היום.

(לחצו על הקישור הכתום שמתחת לתמונה, כדי לקרוא את הפוסט השלם)

לקרוא את המשך הרשומה «





הפסטיבל המסריח הזה

26 08 2007

בשבת (זה אתמול) בצהריים חזרתי שוב למתחם הסינמטק אשר בתל-אביב, יחד עם אחי, הפעם כדי לבקר בפסטיבל הקומיקס והאנימציה שנפתח שם השבוע. להרצאות לא הלכתי, כי לא נראה שיש משהו מעניין מספיק שגם שווה את הכסף. במקום זה, פנינו אל עבר אוהל המכירות, שם היו נציגים מכלל החנויות הממוס.. אה, כלומר- שם היו יוצרים עצמאיים וכשרוניים, אשר ניסו למכור את מרכולתם המקורית כדי שיוכלו לממן פת לחם לעצמם ולבני משפחתם.

בסופו של דבר, הסתבר שרוב הדברים דיי יקרים (ככה זה עם מותגים) ורוב השאר לא מעניינים מדי (אפילו אם הם נראים טוב יחסית, שזה רק חלק מתוך הקטגוריה הזאת). בין האומנים שניצפו באיזור: אביב אור (הכותבת/מאיירת של הקומיקס של VGames), נמרוד רשף (המאגניב?), אורי פינק (המאפיר לאיטו), וכמובן חגי גילר עם חברתו יסמין, ואריאל ויסמן לקינוח.

השניים האחרונים היו היחידים שמהם באמת קניתי משהו: שני הגליונות של "החוברת המסריחה הזאת", והחוברת הראשונה והיחידה של "עלילותיו המופלאות של דוגי ליברצם". סה"כ חביב ומשעשע, ואני חייב לציין לטובה שרואים את השיפור עם הזמן – החוברת המסריחה השניה הרבה יותר מוצלחת מקודמתה. חוץ מזה, חגי נתן לי גם דיסק בונוס (עם ציור שנעשה במקום!), ושניהם (הוא וחברתו) לבשו חולצות עם פרצופים של הדמויות הראשיות מהקומיקס.. והם גם זיהו את אחי בזכות הקומיקסים שהוא מפרסם מדי פעם.

סה"כ היה נחמד, ואני מרוצה מהרכש שיצאתי איתו (משעשע ויחסית זול), אבל חבל שרוב הדוכנים לא היו כאלו (ולא היו הרבה דוכנים בכלליות). נקווה שישתפר בשנה הבאה..





שולה הלבנים

18 08 2007

עד היום לא היו כאן פוסטים שכל תכליתם לינקים לאתרים אחרים. לא בגלל שאיני חושב שמגיע להם קרדיט, אלא פשוט כי זוהי אינה מטרת הבלוג (בשביל זה, בין היתר, קיימים הלינקים בתחתית סרגל הצד).
אך כמו בכל דבר, גם כאן יש יוצא מן הכלל. ובהתחשב בכמות האנשים ששלחו לי לינקים אליו, כנראה שאי אפשר להתעלם מהסרטון המעולה הזה:

ולמי שלא זוכר (תודה לעידן זיירמן), Penny Arcade עשו זאת קודם:

Penny Arcade - Why The Hell Not (לחצו לסטריפ המלא)





איזהו גיבור?

31 05 2007

בעקבות ספיידרמן 3, להלן מס' דרכים לדעת שאתה דמות בסרטים (או חוברות?) של Marvel:

  • קודם כל- אתה סה"כ בנאדם פשוט. או שלא.
    מצד אחד, יש לך עבודה פשוטה. מה זה פשוטה, הכי פשוטה. כל כך פשוטה, שאתה צריך לריב עם הבוס, לנדוד בין עבודות כדי לכסות על הוצאות המחיה, ובעצם שום דבר לא מבטיח שמחר לא תמצא את עצמך זרוק ברחוב (למה אין חוק פנסיה לגיבורי על?). מצד שני, חייבת להיות איזשהי בעיה. גדלת בלי הורים, רצחו לך את המשפחה, השפילו אותך כילד, אתה עדיין רודף אחר אהבת חייך מבית הספר, שרפו לך את הבית, וכיוצא בזאת.
  • אתה קיטשי
    נשתמש בכוחות כדי לעזור לעצמי? לצבור קצת הון בבורסה? אולי להתאכזר לכל המניאקים שהשפילו אותך פעם? לא, חייבים לעזור לעלמות במצוקה! ואם אתם באמת חושבים שלמישהו אכפת מערכים היום, תראו מה קרה לקפטן פלאנט.
  • ניסוי זה טוב, פיצוץ עוד יותר!
    כאמור, אתה בנאדם פשוט. או לפחות היית פעם. עד ש… איכשהו נקלעת, שלא בכוונה או ידיעה מראש, לאיזשהו ניסוי, תאונה, התפוצצות, משהו – ומאז חייך השתנו. לקח לך זמן, ומיותר לציין שהדבר גרם אפילו עוד יותר בעיות (מעבר לאלו שכבר הוזכרו לעיל), והיה מביך אפילו עוד יותר מגיל ההתבגרות, אבל בסופו של דבר למדת להשתמש בו כמו שצריך. נו, כאילו שיש ברירה אחרת.
  • זהות סודית? עאלק.
    אתה עושה מאמץ כביר כדי שהאנשים ברחוב חלילה לא יצליחו לקשר בין דמות הגיבור לאדם שעומד מאחוריה. לכאורה, הדבר מסמל צניעות והפרדה בין.. ובכן, עבודה אחת לשניה (אין איזה חוק נגד משרות כפולות?), אך הסיבה האמיתית היא, גבירותיי ורבותיי, פשוטה הרבה יותר. מי לעזאזל יאהב חנון שיורה כדורים לבנים מהידיים, ומציץ לבחורות בחלון הקומה ה- 78? בחורות אוהבות גברים מסתוריים (ועוד יותר כשהם במדים), ואתה תספק להם בדיוק את הסחורה שהן כל כך רוצות.
  • Look my eyes
    ואיך אפשר בלי המסיכה? החלק הכי חשוב בכל החליפה שלך. למעשה, היא כה חשובה, שבכל פעם שגדוליי אויביך יצליחו סוף סוף לשתק אותך, במקום לחסל אותך במכה אחת – עדיף קודם להסיר אותה ממך, ולבזבז זמן בתיאורים על הנקמה המתוקה בך. כמובן שזה יהיה בדיוק הזמן הנדרש, לא יותר ולא פחות, כדי שתמצא את הטריק להשתחרר מהמלכודת, בין אם זה בכוחות עצמך או בעזרת אחד מחברייך.
  • מי צריך ספיירים?
    יש לך חליפה אחת, ואחת בדיוק. היא יושבת עליך בדיוק כמו שצריך, ואתה מצטלם בה פשוט מעולה, בכל זוית שלא תהיה. כל כך מעולה, שאפילו לשים את התחתונים מעל המכנס נראה הגיוני ומתקבל על הדעת. אבל מי בדיוק אחראי ליצור שלה, או מאיפה מביאים את החומרים האלו? לא ברור בכלל.
  • יותר צפוי מזריחת השמש
    חושב שכל הסעיפים עד כה מפתיעים? כנראה שאתה חי בסרט (חה חה). החיים שלך הם בעצם הכי צפויים שאפשר. זריחת השמש מדי בוקר יותר מפתיעה מהם. אז נכון, שאולי נראה לך שהחבר הכי טוב שלך בוגד בך, שאף אחד לא עוזר לך דווקא כשהכי צריך, שפתאום צירוף המקרים הכי גרוע מתרחש – אבל אז, בדיוק אז, פתאום הכל יסתדר, כולם יחייכו ויצעדו יחד אל עבר השקיעה. ואל תשכח להשאיר רמז או פתח לסרט הבא בסדרה, כן?

אז לסיכום (קצת בדיליי, לא נורא), אם הייתי אחראי להפקת הסרט, הייתי מצמצם אותו בדיוק ל- 10-15 דקות אשר יכילו בדיוק את כל האקשן ו/או הבדיחות העצמיות שמופיעות בו, ומעלה את התוצאה ל– youTube. אבל זה רק אני. ומי שרוצה ביקורת אמיתית (שאני דיי מסכים איתה ברוב הנקודות), מוזמן לקרוא בבלוג של גבל.





מלב"ש

17 05 2007

בעקבות צפיה בספיידרמן 3, אשר אינו נופל מקודמיו אך לצערי גם לא עולה עליהם בהרבה, עלתה בראשי התהיה הבאה. במהלך הסרט השתמש הבמאי (אם בכלל אפשר לקרוא לו בכינוי-מקצועי שכזה) במגוון אמצעים על מנת להכניס את הצופים אל תוך ההתרחשויות, הקורות כביכול בזמן אמת לנגד עיניהם. אחת הנקודות בהן הדבר מורגש ביותר, הוא מבזק חדשות מפוברק, אליו קופצים מתוך אמצע הקרב הגדול. במהלך המבזק, מציין כתב החדשות את שמן של הדמויות השונות בסיפור, כאילו היו ברורים מאליו.

התהיה שעולה מכל זה היא, כמובן, מי בכלל מחליט על השמות האלו? האם ישנם דוברים לגיבורי העל, אשר מוסרים בשמם הודעות לתקשורת? ואם כן, האם יש כאלו גם ל"רעים"? אולי אמצעי התקשורת מתחרים ביניהם על מי יתן להם את השם המקורי ביותר? ואולי בכלל יש מועצה מטעם הממשל, שכל מטרתה היא להמציא שמות מגוחכים? (אני מבטיח לכם שאם זה היה קורה בארץ, האפשרות האחרונה היתה ההגיונית ביותר) 

אה, כן- מלב"ש זה כמובן מועצה לאומית לבחירת שמות (לבעלי כוחות על) . ואתם, כמובן, מוזמנים להעלות השערות בנוגע לסוגיה הבוערת הזו גם כן. נו, נראה אותכם.





התוספת שמפספסת

4 05 2007

נראה שכרגע כל התקשורת עסוקה בדו"ח וינוגרד, כשבין לבין הם לוקחים הפסקה לטובת שביתת הסטודנטים.

למי ששכח, רגע לפני כל זה – החדשות הגדולות של חודש שעבר היו התוספת המיידית-לכאורה לשכר אנשי הקבע, שהביא עימו הרמטכ"ל החדש.
נראה כי יותר מכל, התגאו הכותרות בעיתונים שהפעם אכן מדובר בתוספת משמעותית (הכל יחסי, כן?) ואף יותר מכך- שהאוכלוסייה שתהנה מתוספת זו, לשם שינוי, כוללת בתוכה גם את הקצונה הזוטרה (הכל יחסי, שוב). לא מספיק לכם? אז הפעם התוספת היא גם מדורגת, כך שמשתכרים נמוכים יותר, יקבלו אחוז גדול יותר של תמריץ למשכורת. האמנם יתכן, כי נכנס קצת שכל בהגיון הצבאי?
אך כמו הרבה סקופים – כותרות צעקניות במעריב/ידיעות לחוד, ומציאות לחוד. מחשבות רבות חלפו בראשי בנוגע למהלך, כולן היו צורה כלשהי של ביקורת. אבל כמו שאומרים, תמונה שווה אלף מילים (או לפחות ריבועי קומיקס) – וכאילו בתיאום מושלם שכזה, יומיים לאחר ההכרזה הדרמטית-עאלק, שחרר סקוט אדאמס את הסטריפ הבא:

dilbert2007043054821.gif
שנאמר: אמ"ל

ואם כבר בקבע עסקינן- אם האוכלוסיית הקצינים ה"צעירים" נקראת "קצונה זוטרה", כיצד אפשר להטות ביטוי זה על נגדים חדשים?